פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        סינדרום ירושלים

        כדור ההרגעה שבית"ר קיבלה מאגייאר רק מחזק את השאלה: למה הקבוצות הירושלמיות בכדורגל וכדורסל מתקשות למצוא בעל בית יציב, נאמן, אותנטי, ממשיכות לחיות מהיד לפה ובונות על משיחים שיצילו אותן?

        לפני כשנה, קיבל כל חבר הנהלה בקבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים משימה: למצוא רוכש או משקיע בעל שיעור קומה עבור המועדון. המחיר לא היה גבוה במיוחד, במיוחד כאשר משקללים שמדובר במועדון שלמד לחיות בכוחות עצמו, כך שההוצאה האישית של אותו אדם לא אמורה להיות גבוהה במידה מוגזמת. בין היתר, אחד מחברי ההנהלה אף פנה לגומא אגייאר – הספונסר החדש של בית"ר – והציע לו את קבוצת הכדורסל. הוא נענה בשלילה. מיותר לציין שהוא לא היה היחיד מבין חברי ההנהלה – כולם חזרו מהמשימה ללא תוצאות.

        איציק קורנפיין, יו"ר בית"ר ירושלים, ודאי יכול להבין לליבם. מי כמוהו יודע כמה קשה לגייס תמיכה לקבוצות הספורט בירושלים. הקומבינה החדשה שאפשרה לבית"ר לפתוח ברגע האחרון את העונה רק ממחישה את משבר הבעלות בספורט הירושלמי, שכל הקבוצות הבכירות שלו מתקשות להתייצב, למצוא משענת בטוחה לתקופה ארוכה ולא כל הזמן לחיות מהיד לפה.

        בית"ר ניצלה ברגע האחרון בזכות תרומה מאגייאר שלא ממש מגלה עניין אמיתי בכדורגל ישראלי; הפועל ירושלים בכדורסל אוספת מדי קיץ גרוש לגרוש כדי להעמיד קבוצה מחדש, מציאות שממש לא זרה להפועל קטמון והפועל ירושלים בכדורגל. מה יש בעיר הגדולה בישראל - כ-760 אלף תושבים – שמפריע לקבוצות הספורט שלה להגיע לאותה יציבות ניהולית וכל הזמן דוחק אותה למושיעים חיצוניים, דוגמת גומא אגייאר.

        בסיס כלכלי בעייתי

        ב-2007 פרסם מכון ירושלים לחקר ישראל כי שיעור העוני בירושלים עמד על 36 אחוז מהמשפחות בעיר לעומת 20.6 אחוז בכלל האוכלוסייה. בעוד השכר הממוצע הארצי של שכיר הגיע ב-2002 ל-6,262 שקל ושכרו של העובד השכיר בתל אביב ל-7,287 שקל, הממוצע של שכיר בירושלים הגיע רק ל-5,940 שקל. ירושלים ניצבת במקום הראשון מבין הערים הגדולות במדד העוני, וזאת, בעיקר בשל שתי אוכלוסיות גדולות החיות בה: הערבית והיהודית-חרדית.

        קצב גידול האוכלוסייה הערבית בעיר גבוה כמעט פי שלושה מקצב הגידול של האוכלוסייה היהודית, ומאזן ההגירה שלילי. ב-2007 עזבו את ירושלים 17,600 תושבים, 61 אחוז מתוכם היו תושבים עד גיל 30. המסקנה: החילוניים והמסורתיים בשכבת הגיל שצורכת ספורט, ומהווה בסיס כלכלי לקבוצות השונות, מצטמצמים. בסיס האוהדים, בעיקר בבית"ר, נמצא מחוץ לעיר, ומתוך הבסיס המצומצם הזה יש מעט מאוד אופציות לאנשי עסקי אותנטיים שגדלו מתוך הקבוצה ויהפכו לבעלים נאמן. "השכונות הבית"ריות בעבר, כמו נחלאות או הבוכרים, התחרדו, כך גם המשפחות החילוניות הבית"ריות ולכן הקהל של הקבוצה רובו לא ירושלמי”, טוען העיתונאי חיים ברעם. “הבחירה בניר ברקת היא שירת ברבור סוציולוגית, קריאת תיגר אחרונה לפני התחרדות העיר".

        "בית"ר קיבלה הנשמה מלאכותית בזכות גאידמק, שבאותה מידה יכול היה לקנות את הפועל רעננה ולקחת איתה שתי אליפויות”, מוסיף ברעם, "צריך להבין את התהליכים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים. היו כמה אנשים שחשבו בעבר לקנות את בית"ר, אך הם משענת קנה רצוץ. התמיכה בקבוצה חייבת לבוא מהקהילה. זו הסיבה שגם צ'לסי תתמוטט יום אחד. באשדוד יש יותר אוהדי בית"ר מאשר אוהדי אשדוד. הבסיס מעורער וקשה לתמוך בו בלב שלם".

        כדי לנהל את בית"ר צריך הרבה כסף, אך מה באשר לקבוצה קטנה ורומנטית כמו הפועל קטמון? גם על המיזם החברתי הזה אין קופצים. הקבוצה עדיין נסמכת על אוהדיה, ולמרות ההד התקשורתי וההצלחה היחסית ביציעים, קטמון בקושי עם הראש מעל המים. אף חברה מקומית, למשל רשתות מזון או מפעלי תעשייה, לא מוכנה לאמץ את הקטמונים, וכדי למצוא ספונסר הם חייבים לחפש מחוץ לעיר.

        בתקופת מיתון, ונוכח הגירת אוכלוסיית האוהדים החזקה לערים אחרות, זה רק הופך קשה יותר. "כשהקמנו את הפועל קטמון, קיוויתי שיבוא איש עסקים בינוני, מישהו בעל אמצעים, שיטפח את הקבוצה”, אומר העיתונאי אורי שרצקי, ממקימי הקבוצה. “זה לא קרה וגם כיום אני מחכה לזה”.

        משענת חלשה מהעירייה

        בקבוצות הירושלמיות מפנים אצבע מאשימה גם לעירייה. ראש העיר החדש, ניר ברקת, אמנם חילץ בשנייה האחרונה את בית"ר מפי התהום, אבל זה עדיין לא רומז שהאג'נדה החילונית שלו תוביל בסופו של דבר להגברת חשיבות קבוצות הספורט. "אין כלום בעיר הזאת, פשוט כלום”, אומר בכאב בכיר בהפועל ירושלים. "למה בעירייה מנדבים כספים רק למכון ון ליר או הסנימטק? הספורט לא פחות חשוב. פרויקט הארנה, שיכול להוות פוטנציאל עסקי לרוכש, מתעכב במשך שנים וזה מחדל גדול. אנחנו במצב מאוד קשה. אם העירייה תעזור למצוא רוכשים לקבוצות, תיקח על עצמה חלק מהתקציב ותמנה איש שימכור את מותג הספורט בעיר, התושבים ירוויחו. הכסף של העירייה הולך לרכישת שחקנים וחוזר לתושב בתור בילוי, רגש וגאווה".

        למרות התמיכה במתקנים, בקבוצות סבורים שהשפעתה של העירייה על קבוצות הספורט בעיר חיצונית בלבד, ולא נותנת לבעלי הון רציניים עוד סיבה להשקיע. "העירייה יכולה למצוא רוכש או משקיע, לתת לו תמריצים כמו 2-3 חנויות בארנה, כדי שיידע שיש רווח, שיש פוטנציאל עסקי", אומר אותו בכיר בהפועל ירושלים. "לג'ף רוזן, למשל, יש הסכם מחויבות עם עיריית חיפה, כלומר מישהו דואג שיישאר בעיר".

        "אם רוכש פוטנציאלי היה בא למשחקים, היה לו יותר קל לקנות. על הנייר ודרך הקלטות, הקסם של מלחה לא עובד. לכן, יש לנו בעיה, כי הרבה מאוד מבעלי ההון שיכולים לתמוך לא באים מעיר כמו ירושלים. אני חושב שהעיריות לא צריכות לתמוך בקבוצות ספורט פרטיות, אבל המקרה של ירושלים שונה. להפועל ירושלים הרבה ספונסרים, כ-200-300 אוהדים שנותנים ממיטב כספם, מבעלי חברות ועד בעלי מוסכים, אנשים שמחוברים לקבוצה. הבעיה היא שאין כסף בעיר, כל החברות הגדולות והתאגידים נמצאים במישור החוף. להילחם בחרדים זה יפה, אבל צריך גם לבנות לחילונים. החלום שלי הוא שבית"ר והפועל ירושלים יתפרקו, ואז יבינו שאין כלום בעיר הזאת".

        ואקום מסוכן

        זאת אולי הבעיה הגדולה של הספורט הירושלמי. בהעדר אנשי עסקים מקומיים שיכולים לקחת על עצמם את קבוצות הספורט בבירה, נכנסו לוואקום עשירים מבחוץ, כאלה שאינם מנוסים בניהול קבוצת ספורט, מנותקים מהתושבים ותאבי כוח ופרסום. במבט לאחור הם התגלו כמשיחי שקר. נחום מנבר, בן קיבוץ גבעת חיים, שקנה את קבוצת הכדורסל והורשע לאחר מכן בסיוע לאויב; קובי בן גור רכש את הקבוצה מדדש וכיום הוא אחד החשודים בפרשת רשות המסים; גד זאבי החיפאי עזב את בית"ר והקבוצה עברה לידי כונס נכסים, והאחרון ברשימה, גאידמק, יליד רוסיה, השקיע מיליונים בבית"ר והשאיר אותה מרוסקת, וכשבאותו הזמן הוא נוטש את הפועל ירושלים בכדורסל. "חשבנו שנתנו את הקבוצה לאיש הנכון בזמן הנכון, ובעצם בא אדם בלי ידע ודפק לה את הצורה”, מספר מאיר פניג'ל, שמכר את בית"ר לגאידמק.

        הלהט שיש בירושלים לקבוצות הספורט, שנובע גם מהמחסור במקורות בילוי נוספים, משרת נאמנה אנשי עסקים שרק מחפשים פרסום לרגע. הם נסחפים במהירות לטירוף, ובורחים ממנו באותה מהירות. “הקבוצות הירושלמיות נהנות מחשיפה גדולה, אז בהתחלה הבעלים החדשים מתלהבים מהפרסום”, מסביר משה דדש. "הבעיה שמדובר באנשים לא מקצועיים, שבאים מתחומים אחרים ולא מהכדורגל. הם ממנים אנשים לא נכונים, טועים ואז מפסידים הרבה כסף. יעקב שחר, לדוגמה, הוא אחד שבא מהכדורגל, הוא נולד לעסק הזה, ולכן יודע לנהל”.

        כאן, אולי, המלכוד שבו חיה בית"ר: דווקא אנשי העסקים שמבינים וחיים את העיר ויכולים ליצור ניהול מפוכח, חסרים את אורך הנשימה הכלכלי שיש לגאידמק וסוגיו. אחרים, שאולי כן יכולים לתמוך, לפחות חלקית, מודעים ללהט הספורטיבי בעיר שיכול גם להיות מוגזם, ונרתעים ממנו.

        אנשי העסקים הקפריזיים שבאים מבחוץ אחראים לגסיסת הספורט בעיר, אך לא רק הם. בתחילת שנות ה-90 הפועל ירושלים נרכשה על ידי הקבלן יוסי סאסי, שמינה את עמיתו, ויקטור יונה, ליו"ר. החלוקה השוויונית בבעלות על הקבוצה גרמה עם השנים להתרסקותה, והמועדון מדשדש בליגות הנמוכות במשך שנים. "יש אוהדי הפועל ירושלים בעיר, אבל אין להם קבוצה”, אומר העיתונאי חיים ברעם. "הם רואים את ברצלונה בטלוויזיה ואת קטמון בשבתות. הניהול שיש בהפועל ירושלים והתמעטות הקהל השאירו קבוצה נטולת התלהבות ואוהדים".

        בחזרה לקהילה

        העוני והתחרדות העיר שומטים את בסיס האוהדים, הניהול הכושל באופן מסורתי יחד עם העובדה שאנשי העסקים הירושלמים תורמים מהמעט שהם יכולים, אך אינם מספיק אמידים כדי לרכוש את אחת מקבוצות העיר, הופכים את הספורט הירושלמי לפושט יד. כזה המצפה לגביר מעיר או ארץ רחוקה שיושיעו אותו. מצב זה גורם לכניסתם של אנשי עסקים חסרי ידע ותאבי פרסום, שתרמו רבות וקצרו הצלחה בטווח הקצר, אך גרמו נזק בטווח הארוך, כשהותירו את הקבוצות הירושלמיות חסרות עתיד. "שתבין, לפני שנתיים היו אוהדי בית"ר שפנטזו על רבע גמר ליגת האלופות”, אומר ברעם ומציע כיצד להבריא את הספורט בעיר, "המועדונים חייבים להשתחרר מהרומנטיקה ולהפוך לרציונליים - כלומר, להסתמך על בסיס קהילתי ובנייה אטית”.

        "הקבוצות בירושלים מחכות לנסים שלא יקרו, ואם יקרו זה בטווח הקצר ולא הארוך. אוהדי בית"ר קיבלו מגאידמק מנה הגונה של הרואין, ועכשיו הם צריכים להיגמל”, מוסיף ברעם, שסבור כי התרופה האמיתית למצב הקבוצות היא בעיקר סבלנות ויעילות. "לפני 20 שנה הגיעה משלחת מהעיר קיימברידג' האמריקאית לקיימברידג' באנגליה. היא ערכה סיבוב התרשמות ואחד האמריקאים שאל את הגנן האנגלי 'מה אנחנו צריכים לעשות כדי שגם לנו יהיה דשא כה ירוק?', אז הגנן ענה לו 'לחכות 800 שנה'".