חלקו המערבי של הספורטק בת"א נראה די נטוש ברוב ימי השנה. מגרש הבייסבול, שממוקם בצדו הרחוק של הפארק, מופקר בדרך כלל להשתוללויות של כלבים מהאזור, שמנצלים את פיסת הדשא המוזנחת לעשיית צרכיהם. על השבילים שמסביב צועדות להן בניחותא נשים מבוגרות, לבושות בחליפות ספורטיביות יוקרתיות עם איי פוד לאוזניהן, כשלצדן חולפים באיטיות רוכבי האופניים, עם אותם סטרטצ'ים הומוסקסואליים וחליפות החוצנים שמאפיינות אותם. על הדשא עצמו כמעט שלא מתחוללת התרחשות ספורטיבית, דבר המשווה למשטח מראה מדכא של גן ילדים סגור, אך השבוע, לשמחת רבים וטובים, הפארק קיבל זריקת אנרגיה ונראה שוקק חיים, כשמכל עבר נשמעו קולות שמחה והתרגשות. מתברר שעל אף כל ההשמצות הציניות והלגלגנות הישראלית, המכביה היא עדיין חגיגה ספורטיבית.
כן רבותיי, זה הזמן להגיע לספורטק. בימים אלה תוחמת את מתחם הבייסבול גדר מפרידה, ובתוכה מתחולל עולם חדש, נפרד לחלוטין מהיום-יום של המתחם. ביציעי העץ שהוקמו ממוקמים כמה עשרות צופים, שמתבוננים בעניין בחבריהם וקרוביהם, קוראים לעברם, מעודדים אותם, ואפילו שרים בשמחה למרות החום הכבד של ארבע אחר הצהריים; על המגרש עצמו מתחוללת התרחשות לא פחות מפתיעה, כשחבורה של נערים לבושים במדים מוזרים - הכוללים מכנסיים ארוכים וצמודים, כובע מצחייה, כפפת עור ומחבט עגול - משחקים כדור בסיס, בניגוד לכל נורמה ישראלית מוכרת. נבחרות הבייסבול של מקסיקו וישראל מתמודדות עתה בבית המוקדם של המכביה, ואם תשאלו את הנערים המעורבים בדבר אף אחד מהם לא ידבר על מפעל ציוני, קיבוץ גלויות או מסיבת פנויים-פנויות המונית. מבחינתם מדובר באירוע ספורט תחרותי לחלוטין.
ספורט בכל פינה
אפשר לדבר על בזבוז כספי הציבור, אפשר להזכיר את חוסר הרלוונטיות הספורטיבית, ניתן לבחון את הגזענות הבסיסית של האירוע אבל אי אפשר להתעלם מהערך הספורטיבי התרבותי שהמכביה מוסיפה לנוף הישראלי. הבשורה הגדולה ביותר של המכביה היא עצם המראה המלבב של המתקנים הגדושים בפעילות ספורטיבית, כאילו היינו מדינה נורמלית ומתוקנת, שלאזרחיה יש תרבות פנאי נאורה הכוללת תחרויות פיזיות אליטיסטיות. הנה בספורטק משחקים להם עשרות נערים בייסבול, ולא רחוק משם מתחרים בקיאקים במימי הירקון, ועל גדות הנהר נערך מירוץ אופניים המוני, ובחוף גורדון נערכת אליפות כדורעף חופים, ובקאנטרי קלאב משחקים טניס, סקווש ופינג פונג, ואפילו באיצטדיון האתלטיקה בהדר יוסף דולקים הזרקורים, בהם מתחרים בריצות, קפיצות והטלות. בנוסף, במכון וינגייט נערכת אליפות הכדורמים, בטבריה מתקיים הטריאתלון, וגם מגרש ההוקי בשדה בפארק רעננה גדוש בפעילות כל שעות היום, ובסיום כל משחק החבר'ה שותים מים בחברותא, לוחצים ידיים ונפרדים לשלום, כאילו הספורט הוא חיינו מאז ומעולם. מה נגיד? שלא ייגמר לעולם.
האקדח מת מצחוק
משחק הבייסבול בין ישראל למקסיקו שיקף נאמנה את כל האלמנטים, החיוביים והשליליים, שמרכיבים את המכביה. הפיצ'ר המקסיקני, לדוגמה, שלא הצליח במשך 25 דקות ברציפות לשרוף אף אחד מהחובטים הישראלים, הזכיר עד כמה הרמה ירודה בתחרויות, כששוב ושוב פגע בגופם ובכך איפשר להם לצעוד בניחותא לבסיס הראשון. בניגוד למשחק המקצועני, במקרה הנ"ל הפיצ'ר לא פגע בחובטים בכוונה תחילה במטרה ליצור תחושה מאיימת או לגרום להם לשמור מרחק מהאזור החוקי; הוא פשוט כשל בניסיונותיו לכוון לאזור המותר. אז נכון שהוא חשף שלמעשה מדובר בחבורה של ספורטאים חובבנים (לאללה), ושלמעשה כל יהודי במקסיקו יכול להפוך לפיצ'ר של נבחרת הכדור בסיס אם רק יחפוץ בכך, אך גם החובבנות הגלויה לא מנעה מהמאמן המקסיקני, בחור שמנמן וחביב, לגלם את כל הגינונים של הבייסבול המקצועני, כשעלה מהספסל בחשיבות עצמית חסרת מודעות, ובעודו לועס טבק ויורק לצדדים שוחח בסבלנות עם הפיצ'ר על הגבעה כאילו השניים היו בוורלד סירייס, הניח יד על כתפו והכריז על חילוף. אין צורך לציין שגם המחליף לא עומד בקרוב להימנות על הסגל המורחב של היאנקיז, אך שוב נזכרנו בחיוך: החבר'ה לוקחים את העניין די ברצינות.
כולנו יהודים?
ובינתיים גם בקהל התמודדו עם אותה אמביוולנטיות שמאפיינת את האירוע. מצד אחד ניגנו על דרבוקות מזרח תיכוניות, ומצד שני קראו בקול שירים יהודיים גלותיים; מצד אחד ניתן היה להבחין באוהד שנצמד לגדר ושאג "פיצ'ר אתה שכונה", ומצד שני באמו מחלקת ירקות חתוכים לחברים ביציע ומבקשת ממנו לא להקניט את המקסיקנים שבפיגור 21:4 כי "אפטר אול, גם הם יהודים".
אבל אין ספק שהאדם הנרגש ביותר באירוע היה השופט המרכזי, שלא ברור מה מעשיו ביום יום, אך באופן ברור דאג לשדר כי ברגעים אלה הוא נמצא בפסגה רוחנית ובזון מטורף. אחרי אחת ההחלטות המוזרות שלו, שגררה תגובות משתאות גם ממומחי הבייסבול הגדולים שביציע, ניגש אליו המאמן המקסיקני ושאל בתמיהה לפשר ההחלטה. השופט הזועם שגם הוא, כמו כולם בספורטק, מכור לגינונים המסורתיים של הבייסבול - נצמד אל פניו של המאמן, והחל מדבר איתו באקסטזה תוך שילוב תנועות ידיים, תוך שהוא יורק לעברו בלהט הדיבור כאילו עסקו השניים בעניינים חורצי גורלות. המאמן בסך הכל רצה לשאול שאלה קטנה, ואף נסוג לאחור מהתוקפנות של השופט, אך האחרון לא הרשה לעצמו לפספס את ההזדמנות להגשים סצינת בייסבול קלאסית, ונצמד אליו עוד יותר. מכאן זה כבר הפך לפארסה. כל סטרייק נחגג על ידיו כאילו היה לזלי נילסן ב"האקדח מת מצחוק", כששיא הטירוף היה כששלח נער מקסיקני מפוחד ליציע תוך שהוא גוער בו "you're outta here".
אז נסו לספר לשופט הזה שהמכביה נחשבת לבדיחה בקרב רוב הציבור הישראלי. נסו לספר לילדים הנמרצים שרודפים אחרי הכדורים שנחבטו מחוץ למגרש (הלא הובטחה חולצה של הדודג'רס לכל ילד שמחזיר כדור אבוד) שהספונסר של האירוע זה בכלל ג'יי-דייט. נסו לספר לתופס המקסיקני חם המזג, שבעט בגדר בעצבים אחרי עוד טעות של הפיצ'ר, שהמוטו פה הוא "אחווה יהודית". אנחנו ניאלץ להמשיך לקוות: אולי גם ספורטאים גרועים יכולים להוות בסיס בריא לתרבות ספורט.