שווארמת המכבייה

בואו נודה בזה. קשה לכתוב, להתייחס, לצפות או לקחת חלק במכבייה – איזושהי מכביה - מבלי להרגיש מידה מסוימת של סוריאליזם זול באוויר. ציניות תהיה מילה אחרת לתאר את המצב. אדם ממוצע יתקשה לראות את אולימפיאדת היהודים הזו כתחרות ספורט לגיטימית. הרבה יותר פשוט עבורו יהיה לציין את החורים, הפדיחות, הארגון הלקוי והרמה הכוללת. אלא שבסופו של דבר, יש משהו כמעט מנחם בלראות אנשים שמדברים בשלל שפות שונות מתקבצים במדינה אחת, עיר אחת, אולם אחד עם המכנה המשותף שכולם בינוניים בספורט, וכולם בעלי דת זהה.

אין דומה לזה באף מקום אחר בעולם, וכמו שזה לא הופך את זה לטוב, זה בטח לא הופך את זה לגרוע. לכל הפחות, הספורטאים עצמם שמגיעים לכאן עושים חיים, ואם מדינת ישראל יכולה לעשות חיים במשך שבוע או שבועיים שלמים, ובכן, גם זה משהו. בסופו של דבר, כאמור, קשה להגיד מכביה בלי להגיד בלגאן ואירוניה, אז הנה 5 סיפורים מטורניר הכדורסל שנפתח לו אמש (שלישי) באולם אביב שברעננה.

מישהו מחטיא ליי-אפ. הסדרן שואל: "יבגניה, מה עם הרוסים?". היא מסתכלת עליו והוא מסביר לה שתדאג שהשחקנים לא יירדו לפרקט דרך המדרגות של הטריבונה – דרך היציעים – אלא מסביב, דרך חדרי ההלבשה. גרסת המכביה להצגת שחקנים מכובדת וטקסית כוללת בעיקר לא לתת להם לעבור דרך הקהל. המשחק שפותח את הטורניר מפגיש את ברזיל ויוון, וזה לא כוחות. הברזילאים מנצחים ב-25 הפרש, אבל במכביה הרי אין מפסידים: במכביה כולנו מנצחים, מתוקף היותנו יהודים. אחרת, קשה להסביר את העצב שאבד לו מפרצופי היוונים החביבים.

באולם אביב ברעננה יש בערך 50 צופים. כמעט לכולם יש תגים של המכביה – מי שלא משתתף, מסקר או מצלם אותה. ביציע גם שלוש בחורות רוסיות שמחכות למשחק הנבחרת שלהן, ועד שהוא יתחיל הן מעודדות עם שירים מסורתיים. בכלל, אלה שכן מעודדים – כלומר, שלוש הרוסיות ואדם תועה שמדבר חזק מדי בפלאפון – עושים את זה באופן מאוד מנומס. נדמה כאילו השיר הרשמי של המכביה הוא "אין לנו על מי להישען", ובינינו, זה לא מה שיגרום לך להחטיא מהעונשין.

"תראה כמה חתימות יש לי!" מתגאה אחד הילדים שבאולם באזני חברו, שמחזיק דף קצת פחות מקושקש. יש משהו נוגע ללב, מאוד שורשי וטבעי בילדים האלה, משהו שגורם לך להתגעגע לספורט של פעם, או לפחות לתקופה שאתה היית ילד והערצת כל אדם מעל מטר שמונים, גם אם הוא מחלטר כגנן. הם עושים תחרות, הילדים – מי משיג יותר חתימות. אין להם דרך לדעת באמת מי שחקן ומי לא, אז הם מהמרים: אתה גבוה? תוכל לחתום לי? וכך, שחקנים ברזילאים ויוונים שקודם לא הצליחו להכניס כדור לסל לפתע עושים לחבורת ילדים ישראלית את היום עם כמה אותיות מרוחות בדיו. בסופו של דבר אפשר להבין את דור העתיד שלנו: בעוד 50 שנה, כשנכרות את כל היערות שלנו על מנת לייצר יומן בר רפאלי נוסף, חתיכות נייר לבנות כמעט לגמרי יהיו שוות המון, המון כסף.

בזמן שהנבחרת היוונית מחכה לאוטובוס שיקח אותה למקום טוב יותר, רצוי ללא עצמים כתומים מעוגלים וקופצים, הנבחרת הברזילאית עולה לכסאות ומתיישבת, עד שהאוטובוס שלה ייצא. זה לוקח זמן. החבר'ה מתחילים להיות רעבים, אז הם יורדים למזנון וחוזרים ממנו איש איש עם פלאפל, קערת צ'יפס ובקבוק קולה. דיאטנים כבר הוכיחו לפני שנים רבות שמדובר בארוחה בריאה ומזינה – במיוחד אחרי פעילות ספורטיבית. מאמן הנבחרת, בחור ממושקף וחביב, מרים לרגע את עיניו מדף הסטטיסטיקה וניגש אליהם בפנים חמורות. הוא בוודאי יגיד להם לאכול בריא יותר מעכשיו, אולי אפילו יצווה עליהם לזרוק הכל לפח, והנה – הנה הוא מתחיל לדבר בתקיפות ובברזילאיות. זה עובד: אחד השחקנים נותן לו בכניעה את הפיתה. המאמן לוקח ביס ומחזיר לו.

בכלל, לעתים נדמה כאילו כל המכביה הזאת היא בסך הכל גרסה מקיפה יותר של פרוייקט 'תגלית', במהלכו כמה בני נוער אמריקאים מתרגלים את היכולת שלהם בלבכות לצד קברים, לשכב לצד חיילים ובין לבין לחזק את הקשר בין ישראל והגלות. אתמול ב-3 לפנות בוקר ישבו ארבעה בני נוער יהודים עם תגים של מכביה ואכלו שווארמה ברחוב דיזינגוף, בקבוקי בירה יותר ריקים ממלאים מונחים בגאון לפניהם. זה לא דווקא רע – בכל זאת, מדובר בחבר'ה צעירים במדינה זרה - אבל זו בדיוק הנקודה: עם אקדח לרקה, מה האסוציאציה הראשונה שהיתה עולה לכם לראש מאותו מאורע – אחת מתחרויות הספורט הגדולות בעולם, או טיול שנתי? לא הראשון, אה?

בסדר, גם ככה אנחנו לא אלופי העולם בספורט, ואולי זו צריכה להיות המהות האמיתית של המכביה מהיום: פשוט תעשו חיים. תבואו, תאכלו טוב, תשתו כמו שצריך, תראו מקומות יפים ותזיעו את זיעת הקודש. היהדות היא דת שכמעט מבוססת על העיקרון לפיו אנשים צריכים לסבול, אז אולי הגיע הזמן לעשות קצת חיים. אז לא, הכדורסל לא משהו, ולא – הקהל לא ממש מגיע בהמוניו, אבל עם יד על הלב, מה זה משנה? השחקנים נהנים? הילדים מבסוטים? הרוסיות שרות? אם כולם ממשיכים לחזור, ארבע שנים אחרי ארבע שנים, כנראה שדבר אחד כן עשינו טוב באליפות המשונה הזאת, וזה שלספורטאים כיף כאן. גבירותי ורבותי, עם ישראל חי. ואם רק תוכלו לעזור לו להכניס את הכדור הכתום ההוא לטבעת המתכת, הוא יודה לכם עד מאוד.