הנבחרת של כולם

אל תכעס עליי שאני אומר את זה אנדי, אבל הרבה זמן לא נהניתי כל כך לראות מישהו בוכה. כמו שאמרת במסיבת העיתונאים לסיכום היום ההיסטורי הזה: "אם הגענו למצב שאני בוכה, כנראה שבאמת עשינו משהו גדול". והיו לך כל כך הרבה דברים לבכות עליהם, זה לא היה רק בגלל 10 אלף האוהדים הנרגשים שקראו בשם שלך, כמו שאמרת. זה היה בכי הרבה יותר מורכב. דמעה בשביל אביך עמי ז"ל – כמה היית רוצה לראות אותו בין הקהל המוטרף הזה; דמעה בשביל חבר שלך יוני ארליך – כמה הספידו את הקריירה שלו רק לפני שמונה חודשים; דמעה בשבילך – מי בכלל זוכר שלפני שש שנים אתה ויוני עמדתם לוותר על החלום להפוך לטניסאים מקצוענים; ועוד כמה דמעות בשביל המזל – כמה ממנו היה שם כדי לחבר אתכם לקראת ווימבלדון 2003, כשבכלל לא היה טניס גברים בישראל, להפוך אתכם למה שאתם ולהביא לנו את מה שהבאתם. הדמעות שלך זכרו איפה הכל התחיל.

כולם חושבים שעיתונאי הספורט מחפשים רק את הרע כל הזמן, אבל אנחנו בסך הכל נוברים ברע שכבר נמצא ובשפע בספורט הישראלי. אלה מאיתנו שמסקרים את נבחרת הדייויס, מרגישים שבכל כמה חודשים הם יוצאים לבית הבראה. פתאום מגיעים למקום שיש בו רק טוב – בלי מריבות, בלי תככים, ללא מדליפים ועם רצון אחד משותף לכולם. אייל רן אחראי ללא מעט מזה. הרבה אנשים מרימים גבה כשנשמע התואר "קפטן נבחרת הדייויס", יש כאלה שחושבים שתפקידו מסתכם בחימום הכיסא והכנת המשקאות האיזוטוניים. אייל רן מוכיח מדי כמה חודשים שמדובר בהרבה יותר מזה, ולמרות שמחוץ לפעילות הנבחרת הוא מעביר את עיקר זמנו בארצות הברית, הוא דואג ללוות את הטניסאים הישראלים בחו"ל, דואג למחנות אימונים ובעיקר מגבש. כשהנבחרת נמצאת יחד, הוא דואג שהכל יתנהל כמו שעון. לא פלא שהוא מקבל בחזרה מהשחקנים כבוד שספק אם זכו לו שני קפטנים קודמים, שלפני כן היו הטניסאים הגדולים בכל הזמנים בארץ.

אחת הכתבות שלנו לפני ההתמודדות בין ישראל לרוסיה עסקה בסיבות שהפכו את הרוסים לאימפריית טניס. הזכרנו שם כמה דברים שהיה נחמד אם הישראלים היו לומדים מהם. ב-11 ליולי 2009 אנחנו מתגאים לשלוח בחזרה כמה עצות לשמיל טרפישצ'ב וחבורתו. א. תהיו קצת יותר פטריוטים – לא יתכן שהשחקן הבכיר שלכם יודיע עוד לפני טורניר ווימבלדון שהוא לא מתכוון להגיע לרבע גמר גביע דייויס, ואז לשחק בטורניר עצמו. ב. גיבוש – עם קפטן שהוא גם חבר ולא עסקן על עם מבט מאיים, קיים סיכוי גבוה שמראט סאפין ואיגור קוניצין היה גוברים על רם וארליך ומשנים לגמרי את התמונה במפגש הזה. תשברו קצת דיסטאנס. תישארו מתורבתים כמו שאתם, אבל לא יזיק לכם להיות גם קצת שכונתיים. זה רק יעניק לכם יותר בטחון. ג. צניעות – לא זכורה לי מסיבת עיתונאים אחת שבה שחקן או קפטן ישראלי זילזל בנבחרת שמולו, גם לא ביוון, לוכסמבורג או זימבבואה. מר סאפין, למה בדיוק ציפית אחרי שאמרת שהיה לנו מזל ועברנו נבחרת עם שחקנים גמורים כמו שבדיה. עם כל הכבוד למה שעשית בקריירה, כמו שנראית בתל אביב, אתה הייתה צריך לתלות את המחבט כבר מזמן.

חצי הגמר. זה קורה עוד חודשיים, ליתר דיוק ב-18 לספטמבר. כמו שזה נראה, זה יהיה בספרד והדעה הרווחת היא שאיך שלא נסתכל על זה, אי אפשר יהיה להשיג שם יותר מהפסד 5:0. אבל אם היינו מדברים לפני שנה או שנתיים, מה היה נראה לכם הגיוני יותר – לנצח את ספרד או להגיע לחצי גמר הבית העליון? שניהם היו נשמעים מופרכים ומופרעים לגמרי.

אז את פסגת גביע דייויס כבר כבשנו, ומי יודע מה יקרה בהמשך? אם זה אכן יהיה משחק בספרד, אולי נדאל לא ישחק? ועם המזל שלנו, אולי גם פרננדו ורדאסקו ייפצע? למדנו היום שגביע דייויס הוא מפעל האפשרויות הבלתי מוגבלות של הספורט העולמי, אז בואו נזרום עם זה ופשוט נמשיך לחלום.

אי אפשר לסיים בלי זה שנראה כחוליה החלשה של הנבחרת ערב המפגש, והפך אולי לגורם העיקרי לניצחון - יוני ארליך. כמה כיף היה לראות אותו חוזר לכושר הישן. אמנם היה קשה לראות אותו בשתי המערכות שאותן נרצה לשכוח, עם משחק הגשה חלש וטעויות מביכות ברשת שהחזירו את הרוסים למשחק. אבל אנחנו נזכור בעיקר את הבטחון העצמי המופלא שכל כל הפתיע כשבא מכיוונו של טניסאי שבקושי שיחק השנה. את האייסים על סאפין, את החיפוי על כמה מהטעויות של בן זוגו ובעיקר את זה שלמדנו שבינואר 2010 יחזור אלינו הזוג הישראלי שהביא לנו תואר גראנד סלאם. עד אז, וחבל שכך, ארליך ישתף פעולה עם רם רק במפגש הדייויס הבא בספטמבר. אחרי החגיגות, כל אחד מהם יחזור לבן זוגו הזמני להמשך התחרויות בסבב.