ביג מקנייר

סטיב מקנייר היה מקצוען. יכולנו לראות את זה על המגרש, בזמן המשחק, ובעיקר – מחוצה לו. 13 שנים, 30 אלף יארדים, שלוש בחירות לפרו-בול, שתי קבוצות ויארד אחד ארוך מדי, ועדיין לא תמצאו דבר שלילי להגיד עליו. כשאומרים "סטיב מקנייר", רוב האנשים נזכרים ב"נס עיר המוזיקה" או ב"יארד הארוך ביותר", אבל כשאני שומע את שמו, אני חושב על ההפך הגמור מהקוורטרבקים שאנחנו רגילים לשמוע עליהם. הוא לא היה מוכר כמו מאנינג, פרימדונה כמו פארב, נוצץ כמו ויק או כוכב כמו בריידי, וזה מה שגרם לי להעריך ולכבד אותו. יציב, אמין, פיזי, מקצועי, ובאותה מידה שקט ומופנם. רגע אחד שאני אזכור ממנו? תשאלו כל אוהד טנסי או בולטימור – והם יתנו לכם 13 שנים שלמות.

סטיב מקנייר היה שחקן פוטבול מהזן שכבר נדיר למצוא בימינו. סוס עבודה שבא לעבוד. בלי לדבר יותר מדי. אפרורי כלפי חוץ – ממש כמו הערים בהן שיחק – אך מנהיג אמיתי על המגרש, ובלי לעשות רעש, אנטיתזה לרוב השחקנים בימינו. מהעיירה הקטנה במיסיסיפי, דרך הקולג' הקטן ועד לפסגת השיא של הספורט, סטיב מקנייר היה הקוורטרבק שאף אחד לא האמין שיהיה, והאדם שכולם קיוו שיישאר. לא נוצץ – מנהיג. כיום, התכונה הזו אינה משהו שכדאי לקחת כמובן מאליו. נוח על משכבך בשלום, סטיב מקנייר. היה שלום, ותודה על הדגים.

עונת 2003 היתה העונה הגדולה בקריירה של סטיב מקנייר. אחרי ההופעה הדרמטית בפלייאוף של 1999, שהסתיימה יארד אחד מאליפות, ומספרים מצוינים בעונות 2001-2 (בשתיהן ביחד מעל 300 יארד במסירה, יותר מ-84 רייטינג ומאזני טאצ'דאונים מול חטיפות סבירים), מקנייר חווה את האופסיזן הקשה ביותר בקריירה – פציעות מטרידות ומציקות ומעצר על נהיגה בשכרות ואחזקת נשק. לכל אלה התלוו שמועות על מצב נפשי רעוע ואכזבה מכישלונות הפלייאוף הרצופים, אכזבה שלו מעצמו ושל הקהל ממנו, תחושות שהחלו פושטות באתרי הרכילות הספורטיביים.

בדצמבר של אותה עונה מקנייר נפצע בכף ידו וירד לספסל לשני משחקים. באוויר היה בעבוע מסוכן של סוף קריירה. כשהוא חזר לשחק, הוא היה לפתע שחקן אחר: בוגר, אחראי, מפוקס ומסוכן. זו הפכה להיות העונה הטובה שלו בקריירה, ועם כל הכבוד לעונת הסופרבול, ב-2003 מקנייר קנה אותי. ב-14 משחקים הוא השיג 3,213 יארדים (ממוצע של 230 למשחק בקבוצה עם אוריינטציה הגנתית), 24 טאצ'דאונים מול שבע חטיפות ורייטינג של 100.4. הטייטנס סיימו עם מאזן של 4:12, ואייר מקנייר קיבל את ה-MVP ביחד עם פייטון מאנינג. הוא לא הצליח להשוות אחר כך את ההישגים האלו.

אז מה קרה למקנייר בעונה הזאת? למעשה, נראה כאילו ההתדרדרות הרימה אותו. אם הסמל המסחרי שלו היה מאז ומעולם אחריות גדולה - הוא לא היה עוד אחד מאותם קוורטרבקים שחורים שמנסים לרוץ הרבה ולמסור מעט - בעונה הזו הוא הפך את סימן ההיכר לאמנות. אחריות, דיוק מוחלט, יד אטומית ומעט מאד איבודים. בסיבוב השני של הפלייאוף הוא הפסיד לניו אינגלנד והפך למלך– שחקן עם הרבה קלאס. יש שיגידו שהוא נבנה בצלמו ובדמותו של המאמן ג'ף פישר, ובכל מקרה הוא בעיניי אחד הקוורטרבקים הגדולים שלא זכו באליפות.

כשניסיתי לחשוב על הרגע הגדול ביותר של סטיב מקנייר, מייד עלו בראשי כל מיני סצנות מוכרות: ההפסד בסופרבול ב-99', הקרב העיקש שנתן לפטריוטס בפלייאוף 2003, העונה המופלאה שהנהיג בבולטימור ב-2006. אבל סטיב מקנייר האמיתי לא היה איש של היילייטס. הוא היה פנתר לוחם ואפור ש"סירב" לקחת לבד אפילו את תואר ה-MVP. טוב, כמובן שהיה רוצה לזכות בו לבד, אבל אתם יודעים – זה מקנייר, האיש שעד מותו לא קיבל את ההכרה שלה היה ראוי.

הרגע הגדול שאני זוכר ממקנייר נחקק ב-24 בספטמבר 2000, במשחק החוץ של טנסי בפיטסבורג. כהרגלו, גם בעונה הזאת הוא היה חבול, ולפני המפגש עם הסטילרס במחזור השלישי היה חשש שייאלץ להיעדר לפרק זמן ארוך בשל פציעה בידו. הוא נשאר על הספסל כדי לראות את מחליפו המגושם ניל אודונל מצעיד את הטייטאנס ליתרון זעיר, שנמחק ברבע הרביעי. כשהסטילרס עלו ליתרון 16:20 סמוך לסיום, זה נראה גמור.

לג'ף פישר היו שתי ברירות: להמר על אודונל או לשלוח לשדה את מקנייר, שבקושי יכול היה לתפקד. הוא בחר באפשרות השניה וקיבל דרייב שבו הגיח הקוורטרבק לשמונה יארדים ומסר ל-55, כולל כדור ניצחון לארון קיני כשעל השעון נותרה פחות מדקה. במשחקים הבאים לא החמיץ מקנייר אפילו פתיחה אחת, בדרך לעונת 3:13 שנבלמה עם הפסד לבולטימור בסיבוב השני בפלייאוף. הרגע הגדול של סטיב מקנייר לא הגיע בסופרבול, אפילו לא במשחק פלייאוף. הוא היה פשוט, לוחמני ונטול פוזה - בדיוק כמו סטיב מקנייר.