הנצר האחרון

אומרים שאדם לא יודע להעריך דבר עד שהוא מאבד אותו, אך נדמה שהפעם מדובר במקרה שונה לחלוטין. כבר כשזה היה ברשותנו התמוגגנו מכל רגע, הוקרנו לו תודה, ידענו לכבדו, ולא פעם אף חששנו מהרגע הנוראי שבו נאבד אותו. עכשיו זה קורה, אנחנו מנסים להסתדר בלעדיו, אך קשה לומר שלא צפינו זאת מראש: הטניס ללא יורוספורט הוא קשה מנשוא. ערוץ הספורט התנדב להעביר לנו שידורים חיים מווימבלדון, וכחובבי ספורט אין לנו ברירה אלא להודות להם על הסיקור הנרחב ולשבחם על כוונותיהם הטובות, אך ידוע כי הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות, וכפי שלבנו נצבט לראות את ליגת האלופות משודרת בצ'רלטון, כך בטננו מתהפכת לראות את הספורט הלבן נזנח לשלמה צורף. היכן אתה מאטס?

אין ברצוני להישמע כפוי טובה. כמובן שהדבר החשוב ביותר הוא עצם שידורו של הטורניר, ואין ספק כי העובדה שהוא מועבר בערוץ ישראלי אפשרה לנו לעקוב בשמחה אחר ביצועיו המדהימים של אהובנו דודי סלע, אך בשבועיים האחרונים שוב התברר כי אין צורך בשרשרת שדרנים ופרשנים צעירים כדי להסב לנו עונג. אנו זוכרים היטב איך בצעירותנו צפינו בטורניר גם בערוץ הירדני, כשאפילו ההפרעות בשידור וקולותיהם הצורמים של השדרנים בערבית לא גרעו מההנאה שבטורניר, לא פגמו אפילו במעט ביוקרתו ובוודאי שלא בביצועי השחקנים. ואילו עתה, שבועות ספורים אחר הכיסוי המופלא של יורוספורט לרולאן גארוס, קשה שלא לשפשף את האוזניים בכעס לנוכח פטפוטיהם של כמה מהדמויות המופקדות על השידור, כשמעל כולם ניצבת פרשנותו המתלהמת של צורף, שכל כך לא הולמת את ההילה הנוצצת של הטורניר, מנוגדת באופיה לדימויו האליטיסטי של הענף, ומבליטה שוב ושוב את עליונותה של התחנה האירופאית.

מדוע הוא כל כך כועס? מה גורם לו לנזוף שוב ושוב בשחקנים, לגעור בהם על שאינם עולים לרשת, לבקר אותם על קבלת ההחלטות ולהתפרץ עליהם בזעם? "תן לו כבר בסלייס וולי", הוא מזדעף ומתקצף בעברית מאונגלזת, "תעשה לו בלוק לסרב, דרופ שוט עם הסלייס ולוב מעל הפאלש!". גם אם אין עוררין על הידע של צורף או על שליטתו בענף, ברור כי סגנונו האגרסיבי בולט במיוחד על רקע האווירה הג'נטלמנית מלונדון, שגדושה בגינוני נימוס, במניירות מסורתיות ובדרך ארץ. ברגעים כאלה קשה שלא להתגעגע לעדינותם של השדרים הבריטים, שעל אף התמוגגותם מהמתחולל נגד עיניהם מצליחים לשמור על לשון דיבור צנועה ורגועה. לשמחתנו, על רקע פרשנותו הנסערת והמשתלהבת של צורף ממשיך לבלוט לו הסלע הכי יציב של הטניס המקומי, הלא הוא יקיר המדור יורם שימרון, שעל אף גילו (ואולי בזכותו) ממשיך להראות כיצד עושים זאת נכון.

לעתים הוא נשמע די מנומנם, לא פעם הוא חוטא בפלפולי לשון שעבר זמנם, אך נדמה שזהו סוד קסמו. בשלב הנוכחי של הקריירה שלו, שימרון מבין ויודע שאין צורך להשתלהב יתר על המידה כדי להעביר את חוויית הטניס, את זה הוא משאיר לשחקנים, לצופים ולקהל בבית. "כן דדי", הוא אומר לפרשן שלצדו, "קשה לי שלא להתרשם מיכולותיה של הסלובקית הנמרצת, שעל אף מימדי גופה מצליחה להתנועע על המגרש באצילות ולהפתיע אותי פעם אחר פעם". ככה זה כשאתה מגיע מבית היוצר של ערוץ 1: לא רק שאינך מנסה להתבלט או לגנוב את ההצגה, אלא חשוב מכך - התמחותך היא קודם כל בטניס, אתה מודע להבדל בין 40:15 ל-15:40, ורואה את עצמך כשדרן ומגיש שיודע את מקומו, ולא עוד טאלנט.

לא פעם נוצרת תחושה כי הטניס מאבד את יוקרתו ואת ערכיו המסורתיים. התלבושות כבר אינן לבנות, המחבטים כבר לא מעץ, הבנות מרשות לעצמן לגנוח ללא בושה וגם הקהל כבר מזמן אינו מורכב מאליטות ובני אצולה. אפילו בווימבלדון, המעוז האחרון של השמרנות, בנו גג מפואר ומשחקים לאור זרקורים, בהחלטה מעוררת מחלוקת ששינתה הרגלים ומורשת של עשרות שנים. כמה נפלא אם כך ששימרון - הנצר האחרון של הימים הטובים ההם - מתעקש לדבוק במורשת האבות, באותה צניעות עדינה ולשון המעטה. בסיומה של כל נקודה עדיין ממתין שנייה או שתיים, מאפשר לקהל לחגוג ולצהול, ורק אז פותח שוב את המיקרופון, מהרהר מעט בטרם שולף מהארכיון שבראשו מימרה נושנה או ביטוי ארכאי, ומזכיר שוב את קסמו הנושן של הענף. ולנו לא נותר אלא להודות לו, לקוד קידת כבוד ולמחוא כפיים בנימוס.