כמה כדורגלן ישראלי אמור להרוויח?

שמעון אבוחצירא, שלאריסה צפויה להכריז על החתמתו בימים הקרובים, אמור להשתכר בכ-200 אלף יורו לעונה בקבוצת מרכז הטבלה היוונית. ביחס לממוצע לכדורגלן מקומי בליגת העל הישראלית, שמרוויח כ-80 אלף יורו ברוטו לעונה, הרי שמדובר בשכר אדיר. אלא שאם מתייחסים לבכירים, כשסביר להניח שאבוחצירא, שסיים כמלך שערי ליגת העל, היה נמנה עליהם בעונה הבאה, הסכום כמעט זהה לממוצע. ההבדל הוא שביוון אבוחצירא נחשב לשחקן בינוני לכל היותר, כשהבכירים באמת משתכרים כמעט כמיליון יורו לעונה, כמו אולף מלברג שהצטרף לאולימפיאקוס מיובנטוס, או ג'בריל סיסה שהצטרף לפנאתינאיקוס לאחר עונה בסנדרלנד.

גם בישראל ישנם יוצאי דופן, רובם בבית"ר, כמו עידן טל שהשתכר אשתקד כ-1.2 מיליון דולר ברוטו, או ברק יצחקי שתלוש השכר השנתי שלו הגיע למעל ל-700 אלף דולר לפני מסים, כשהשניים כבר הודיעו על הסכמתם לחתוך בחצי את שכרם. המשבר הכלכלי העולמי, יחד עם בריחת המשקיעים מהכדורגל הישראלי, העלו את השאלה מהו השכר המגיע לכדורגלן הישראלי, והאם גל הקיצוצים הנוכחי הוא טרנד חולף (כמו הקפצת ערך הכדורגלן הישראלי לפני שלוש שנים), או שמא כורח המציאות וחזרה לשפיות כלכלית בהתאם לשווי רמת השחקן הישראלי.

השוואה ליוון יכולה לתת אינדיקציה טובה. מדובר במדינה בסדר גודל כלכלי דומה לישראל, עם שכר ממוצע במשק די דומה (כ-1,800 יורו לחודש ביוון לעומת כ-1,500 יורו לחודש בישראל) ושווי כוח קנייה זהה לאדם (כ-30 אלף דולר בשנה ליווני הממוצע לעומת כ-28 אלף לישראלי). מבחינת הכדורגל, השחקנים בשתי המדינות משחקים כ-40 משחקים בעונה, פרט לשתי הבכירות שמשתתפות בדרך קבע בשלבים המתקדמים של המפעלים האירופאיים.

השכר הממוצע בליגה היוונית עומד על כ-250 אלף יורו בשנה, מעל לפי שניים מהממוצע בישראל, אלא שבניגוד לישראל – מי שמושך את הממוצע מעלה הם השחקנים הזרים שלוקחים חלק עיקרי מעוגת השכר. הבדל נוסף הוא היותן של הקבוצות היווניות רווחיות. בעוד מרבית הקבוצות הישראליות מסיימות לכל היותר במצב מאוזן, ביוון קבוצה ממוצעת רושמת רווח תפעולי של כ-4.5 מיליון יורו בסיומה של כל עונה, בעוד שתי הגדולות גורפות כ-8 מיליון יורו בממוצע. ההבדלים הללו אינם שני גורמים שונים, אלא נובעים אחד מתוך השני. לפני כעשור החלו ביוון בהליך של קליטת זרים איכותיים ובעלי שם, שהעלו את האטרקטיביות של הליגה, ולפיכך גם את ההכנסות מספונסרים, את מכירת הכרטיסים, את ההכנסות ממרצ'נדייז, ומעל לכל – את ההכנסות מזכויות השידור.

קצת לאחר שהכריזה אולימפיאקוס על החתמת הכוכב הברזילאי ריבאלדו בתחילת 2004, ולא במקרה, חתמה מנהלת הליגה היוונית על מכירת זכויות השידור למשחקי הליגה לשלוש שנים תמורת כ-50 מיליון יורו שמתחלקים בין הקבוצות על פי כמות השידורים. קבוצה ממוצעת מקבלת כ-2.5 מיליון יורו בשנה מזכויות השידור, בעוד הגדולות מתקרבות ל-9 מיליון יורו.

העלייה בהכנסות הביאה להגעתם של עוד זרים איכותיים ומוכרים, שהרימו עוד יותר את הרמה והעניין בליגה, וכך נוצר מעגל קסמים שהביא את רמת הכדורגל ביוון לשיאים חדשים, והקבוצות הבכירות הפכו לאורחות קבועות בשלב הבתים של ליגת האלופות, מה שהביא גם כן לעלייה בהכנסות. גובה השכר היווני הרקיע לשחקים חדשים.

"אף אחד לא דמיין לפני כמה שנים שקבוצה יוונית תוכל לעמוד בשכר של שחקן פרמיירליג או לרכוש שחקנים מיובנטוס", מספר העיתונאי היווני יואנו פרגקיסקוס. "גם להביא את מלך השערים הישראלי היה פעם משהו מסובך, ושחקן כזה היה מגיע לקבוצה בכירה הרבה יותר. לשלם לשחקנים משכורות שגבוהות בהרבה מהשכר הממוצע במשק זה לא דבר פסול. גם לשלם לשחקן מעבר לשווי שלו על המגרש, אם הוא נותן משהו אקסטרה ומשדרג את רמת הליגה, זה לא בהכרח טעות ואפשר להרוויח מכך הרבה. השאלה היא אם הוא באמת שם שיוצר עניין".

אלא שבישראל, כאמור, הכסף הגדול הולך לחומר המקומי, שלא תורם לעניין בליגה. אם ביוון מכרו בעשרות מיליוני יורו את זכויות השידור, הרי שלמכרז על זכויות שידור המשחק המרכזי בליגת העל לא ניגש אף לא גוף אחד, ומרבית הזרים שמגיעים לכאן צעירים ועלומי שם. "לבעלי הקבוצות לא אכפת מרמת הליגה", מסביר סוכן שחקנים בכיר. "הם רוצים כמה שיותר וכמה שיותר בזול, ורצוי צעירים כדי שיהיה סיכוי למכור אותם אחר כך במחיר יקר. אם נתעלם לרגע מבית"ר של גאידמק, אפשר לספור על יד אחת את כמות הזרים בעלי השם שהגיעו לפה, וכמעט כולם היו בשנות ה-90".

הרצון של הישראלים לעשות את המכה ממכירת שחקנים ולאו דווקא מליגה איכותית ואטרקטיבית, יכול להסביר את הקיצוץ הרוחבי בשכר. במקרה כזה אפשר לקחת דוגמה מהליגות המזרח אירופאיות שאימצו מודל כזה. בסרביה, לדוגמה, שמבחינה כלכלית במצב פחות טוב מישראל עם שכר ממוצע של כ-400 יורו בחודש בלבד ושווי כוח קנייה של כ-11 אלף דולר לאדם, שכר הכדורגלן הממוצע עומד על כעשרת אלפים יורו בלבד לעונה. השחקנים הבכירים בשתי הקבוצות הגדולות, פרטיזן בלגרד והכוכב האדום, מסתפקים בשכר ממוצע של כ-60 אלף יורו לעונה, כשהכוכבים הגדולים ביותר מגרדים את רף 100 אלף היורו מלמטה. בעוד השכר הממוצע ושווי כוח הקנייה במשק הסרבי מהווה יותר משליש מהמקביל הישראלי, משכורות הכדורגלנים הן בקושי שמינית ממה שיכולים להרוויח אותם שחקנים אילו היו משחקים בארץ הקודש.

גם הקבוצות הסרביות, בניגוד לישראליות, מסיימות את העונה עם רווחים בדרך כלל, אך ללא חצי מהסגל. "95 אחוז מההכנסות בליגה מגיעות ממכירת שחקנים לאירופה", מסביר מרקו ניקולובסקי, חבר הנהלת הכוכב האדום. "הליגה לא ברמה גבוהה ולא מעניינת, ספונסרים לא ממהרים לשים כסף ואי אפשר לדרוש הרבה כסף על הזכות לשלם את הליגה הזאת. ומדובר במדינה של חולי ספורט, שכל ילד בה עוסק בשלושה או ארבעה סוגי ספורט לפחות.

"אבל הבנו כבר מזמן שלא נוכל להתחרות באירופה, ולכן החשיבה היא למכור את השחקנים הכישרוניים שלנו לליגות הבכירות וששם ירוויחו. הליגה אולי מפסידה מזה, אבל הנבחרת מרוויחה וכך גם השחקנים עצמם", מסביר חבר הנהלת הקבוצה שייצאה את נמניה וידיץ' ליונייטד ודיאן סטנקוביץ' ללאציו. "כשהליגה לוקחת החלטה כזאת באופן מודע, כפי שקרה בכל מזרח אירופה ולא רק בכדורגל, שכר השחקנים צריך להתקצץ בצורה ניכרת מכמה סיבות.

"קודם כל, צריך לעודד את השחקנים לצאת מהמדינה כדי להרוויח כסף גדול באמת. חוץ מזה, אם אתה מבסס את ההכנסות שלך על מכירת שחקנים, חשוב הרבה יותר להמשיך לפתח את מחלקת הנוער מאשר להחתים שחקן בבוגרים. במשכורת השנתית של וידיץ', הוא יכול לקנות לעצמו כל מועדון בסרביה ולבנות קבוצת חלומות במונחים מקומיים, אבל הקבוצה לא תהיה רווחית".

"הקיצוץ בחוזי השחקנים בישראל הוא כורח המציאות", הכריז לא פעם רונן קצב בתקופה האחרונה, אך סוכנים ושחקנים רבים אינם רואים זאת כך, וטוענים כי חוזים יש לקיים. "אחרי הקיצוצים שיהיו עכשיו ולפני שיחתמו על חוזים חדשים בעתיד, כל מועדון ולמעשה כל הכדורגל הישראלי צריך לשבת עם עצמו ולחשוב מה המטרה שלו", מספר אחד מאנשי הכדורגל הבכירים בישראל. "אם המטרה היא להוציא את השחקן הישראלי לחו"ל, המשכורות פה מנופחות. אם רוצים ליגה אטרקטיבית המשכורות בסדר גמור, אולי אפילו נמוכות".

נכון לעכשיו הכדורגל הישראלי פוסע בשביל שבין המודל המזרח אירופאי למודל היווני, ולוקח את הרע משני העולמות. המשכורות הגבוהות הולכות לשחקנים ישראלים שבעים שלא מעלים את הרמה ולא מביאים קהל, וגורמים לחלק נכבד לוותר על ההרפתקה האירופאית שמצריכה מאמץ ומקצוענות לטובת הנוחות שבמולדת. בחירה במודל היווני והשקעה בזרים תביא בהכרח, בתוך כמה שנים, גם לעלייה בשכר הממוצע לשחקן הישראלי, אפילו מעבר לשיא שהושג השנה. בחירה במודל המזרח אירופאי יגרום לשכרו השנתי של עידן טל אשתקד להפוך למיתי בעוד מספר שנים.

במצב הנוכחי, גרף ההכנסות של קבוצה ממוצעת בישראל עומד על כ-12 מיליון שקל לפני השקעת הבעלים, כשבקבוצות הגדולות הסכום מטפס עד לקרוב ל-20 מיליון. ההוצאות השוטפות לבדן, עוד לפני תשלום לשחקנים, נעות בין 7 ל-9 מיליון שקל. לקבוצה הממוצעת זה משאיר כארבעה מיליון שקל לשכר שחקנים ורכישתם, ולקבוצות הגדולות כ-12. כדי להגיע לאיזון כלכלי, שעל פיו בדרך כלל נקבע השכר הממוצע בסופו של דבר, יש לחלק את תקציב השחקנים במספרם (כ-15, בתוספת שחקנים צעירים וחיילים) כך שהמשכורת הממוצעת צריכה להיות כ-200 אלף שקל, או כ-36 אלף יורו בממוצע לשחקן. שכר הבכירים הממוצע אמור לעמוד על כמיליון שקל, או כ-181 אלף יורו לעונה. רק כך יוכל הכדורגל הישראלי להפוך לענף שלא מצריך אוליגרכים ויכול להמשיך להתקיים בזכות עצמו.