ווימבלדון, מיי לאב

את פני הבאים לתחנת הטיוב מקבל דייל עם כובע שחור וחולצה רשמית. הוא הצביע על שיירת המוניות מימינו, וציין בנימוס ש"הנסיעה אל התור עולה רק שני פאונד". התקשיתי להבין מה זה "התור" או למה אי אפשר ליסוע ישר לקופות, אבל אחרי נסיעה קצרה הגענו לתחילת "התור" - שביל ארוך, שאת תחילתו רואים אבל סופו מתעקל ונעלם באופק, ושלאורכו ניתן לראות אוהלים וגזיות, חבלי כביסה וקרוואנים. מתברר שבווימבלדון יש כאלו שהופכים את העמידה בתור לדרך חיים: במשך שבועיים של תחרות הם עוברים לגור במחנה האוהלים וכל יום בשעה 6 בבוקר, לקול קריאת "המעיר" (מסתבר שיש תפקיד כזה), הם נעורים ומתייצבים בתור ומקבלים זכות ראשונים לקניית כרטיסים. כשאנחנו הגענו המאהלים היו כמעט כולם ריקים מאדם, שהרי כבר עברו כמעט שלוש שעות מאז עבר "המעיר" באוהלים לקריאת השמע הווימבלדונית של שחרית.

בכניסה ל"תור" מקבלים "כרטיס תור" שאותו צריך לשמור עד סיום הגיבושון, שמתרחש עם ההגעה לקופות. "כרטיס התור", אחד בלבד לכל צופה, מאשר שהאדם שאוחז בו אכן עמד בתור מתחילתו, ולא התפלח לתור בשלב כזה או אחר. אי אפשר להצטרף לחברים ש"שמרו לי מקום", אי אפשר לעקוף, ומרגע שמתחיל ה"תור" הוא ממשיך בקצב מונוטוני תחת עיניהם הבוחנות של יותר ויותר דיילים הלבושים בירוק-סגול המסורתי של ווימבלדון. המהדרין מקבלים גם חוברת מהודרת בת כעשרים עמודים הנושאת את השם – A Guide to Queueing. כן, מה ששמעתם, "מורה נבוכים לעומד בתור". ברוכים הבאים לווימבלדון.

המסע הסתיים בהצלחה, הכרטיסים (הזולים ביותר, 17 ליש"ט) נרכשו, והחוויה החלה. התמקמנו במגרש מספר שלוש, והמתנו. השעה היתה 10:00 בבוקר והמשחק הראשון למגרש נקבע לשעה 12:00. צריך היה להרוג שעתיים, והחום התחיל לעלות. הכרוז דיווח על 34 מעלות בצל, וחלק מהאנגלים מסביב החלו להתאדות. עיתונים הפכו במהרה לכובעים, קבוצות של אוהדים הצטופפו ביחד מתחת למטריות, וקרם שיזוף נשפך על צווארים ועורפים וידיים לבנות. בסביבות 11:00 "קורט נאמבר 3", האיצטדיון הרביעי בחשיבותו בווימבלדון, על 2,000 מקומותיו, כבר היה כמעט מלא לחלוטין. זוג אנגלים מבוגרים הגיעו מלווים בדיילת שביקשה לברר מי יושב בשני המקומות הפנויים שנמצאים ביני לבין חבורה דוברת טורקית. מנהיגת החבורה חייכה חיוך מנצח ואמרה לדיילת שהם שומרים את המקומות לחברים שיגיעו עוד מעט. הדיילת לא חייכה. היא הורתה לזוג האנגלים להתיישב במקומות. "בווימבלדון אין דבר כזה לשמור מקומות", היא אמרה, "מי שמגיע ראשון יושב".

כרבע שעה לפני תחילת המשחק נכנסו 21 בעלי התפקידים לאיצטדיון: שופט אחד, שהתמקם על הכסא המוגבה, 14 שופטי קו, לבושי חולצות פסים וכובעי בארט לבנים, כמעט כולם בני 60פלוס, שהתמקמו לאורכו ולרוחבו של המגרש, ועוד 6 בול-בויס, מביאי הכדורים, פצעי בגרות לפניהם, לבושים בכחול וכחול, שהלכו בטור ארוך והתפזרו למקומותיהם בסדר מופתי כאילו היה מדובר במסדר צבאי ולא במשחק ספורטיבי של מחבטים ורשת.

בשעה 12:00 בדיוק עלו למגרש ארבע השחקניות שפתחו את יום המשחקים במגרש מס' 3. למסגרת התחרות שלהן קוראים "זוגות נשים מוזמנות" (Ladies' Invitation Doubles). מדובר בטניסאיות שכבר לא משחקות באופן מקצועי, אבל מוזמנות ע"י ווימבלדון בעיקר בשביל לשמור על כושר, לעשות כבוד, ולהביא קהל. וכך, בלי שהתכוונתי, מצאתי את עצמי צופה במרטינה נברטילובה, בת ה-53, שלקחה את ווימבלדון ב-1978 - לפני שעוד נולדתי. אל נברטילובה, שאגב היום נראית הרבה יותר טוב מאשר לפני 20 או 30 שנה, חברה הלנה סוקובה, רק בת 44, שמתנשאת לגובה של 1.88, ושבעצמה הניפה די הרבה גביעי גראנד סלאם בחיים. התפאורה למשחק הושלמה בהצגת שתי היריבות – זינה גאריסון האמריקאית וליז סמיילי האוסטרלית. בשלב הזה היה כבר ברור שהמשחק לא ממש כוחות. ראשית, בגלל שסוקובה ונברטילובה הן, על הנייר, מוחצות הרבה יותר מגאריסון וסמיילי. שנית, בגלל שסמיילי לא הפסיקה לחייך, ושלישית בגלל שגאריסון – אלופה אולימפית בפני עצמה – השתנתה משהו מאז הפסיקה לעסוק בספורט באופן מקצועני, ועברה תהליך דומה לזה שהתרחש אצל רן בן שמעון.

סיור קצר בקומפלקס המהודר של ווימבלדון העלה שלא מדובר באירוע ספורט רגיל. אם באירועי ספורט אנגליים צריך לבחור אם לשתות בירה לאגר או אייל, הרי שכאן צריך לברור בין כוסית מבעבעת ב"באר השמפניה" לכוס "פימס" אלכוהולית עם לימונדה, נענע ומלפפונים. כמו כן, אם בארץ נהוג לפצח גרעינים, הרי שכאן רווח המנהג של אכילת תותים בקצפת. ניגשתי לדוכן ורכשתי לי מעט מה"סטרוברי וויז קרים". הבחורה שלפניי פיזרה על כל הקרם והתותים והשמנת והקצפת גם סוכר, ואני החלטתי להתנהג כמקומי ולעשות כמוה. היה מתוק, ובעיקר מוזר.

שמנו פעמינו לכיוונה של "הנמן היל" המפורסמת, הלא היא גבעת הנמן. לאנגלים יש פסינציה אדירה לשחקני טניס מקומיים ובינוניים, שמעולם לא זכו בתואר גרנד סלאם, ובכלל זה הכבוד הגדול שהם רוחשים להנמן (צריך לזכור שכבר 73 שנה שטניסאי בריטי לא ניצח בווימבלדון). בכל מקרה, "גבעת-הנמן", על שמו של גאון הטניס האוקספורדי, נמצאת מרחק חמש דקות הליכה מהמגרשים והיא בעצם מרכז של אוכל (בעיקר תותים) ושתיה (בעיקר "פימס"), אבל יותר מזאת – בראש הגבעה מתנשא מסך ענק המאפשר לאלפים שלא שילמו את מחיר הכניסה למגרש המרכזי לצפות בגדולי הטניסאים, בשידור חי, ולמחוא כפיים או לקרוא קריאות השתאות. אבל אז התרחשה תפנית מפתיעה מכיוון לא ידוע: החלטנו ללכת לכיוון מגרשים 3 ו-4, אבל בדרך גילינו את מגרש מספר 14, בו התקיימו משחקי הסיבוב השני. נערות.

מעיון בתכניה הבנתי שביום המשחקים נערכים משחקים רבים של נערים ונערות (Boys and Girls), אבל לא באמת חשבתי להטריח את עצמי לאחד המגרשים הקטנים על מנת לצפות בטניסאים וטניסאיות שגילם מחצית מגילי. עד שפגשתי את אלכסנדרה ווקר (Walker).

בעודנו הולכים לכיוונו של טומי האס שהתאמן אז במגרש מספר 3, צדה את עיני דמות, ספק רוח רפאים, אוזניות על ראשה, ותיק טניס אדום על גבה. היא התהלכה אחרי אדם לבוש שחורים שאוזנייה שקופה תחובה לאוזנו הימנית, מה שהעיד על היותה משתתפת באחת הקטגוריות הרשמיות של ווימבלדון. עיניה היו נעוצות בנקודה לא ברורה בחלל האוויר, ומבטה אמר בעיקר התרגשות, אולי בלבול, אולי פחד. היא פנתה שמאלה למגרש מס' 14, ואני נכנסתי אחריה. לא יודע למה ויתרתי על התענוג של טומי האס, שהשתעשע במגרש הסמוך, אבל היה משהו מאוד דרמטי בכניסה הזו של הטניסאית למגרש. כמו מתאגרף שנכנס לזירה.

היא התיישבה בכיסא המיועד לה, וזכתה מייד לצל משמשייה ווימבלדונית של נערי-המטריות. רגלה הימנית רעדה באופן לא רצוני, והיא המשיכה להקשיב לקולות שבקעו מהאוזניות. הכרוז קרא לשתי המתמודדות לעלות למגרש: מיס קאמילה סילבה הצ'יליאנית, ומיס אלכסנדרה ווקר הבריטית. קאמילה נעמדה ליד השופט בהתלהבות, ואילו ווקר הניחה את האוזניות על כסאה והגיעה באיחור מה. ווקר היתה גבוהה מסילבה, אבל האחרונה מוצקה וחזקה הרבה יותר. ראיתי אז שגם היד של ווקר רועדת. חיפשתי את שמה בתכניה של ווימבלדון וגיליתי שהיא בת 16 וחצי, וממוקמת 278 בעולם לנערות.

התיישבתי בדיוק מאחורי שופטת הקו עם הבארט הלבן, והחיוך הממזרי. ווקר עמדה יפה במשחקונים הראשונים והצליחה להחזיק מעמד, למרות 268 המקומות שהפרידו בינה לבין הצ'יליאנית הקפואה שניצבה מולה, ולמרות הפחד שהמשיך להיות ניבט מעיניה. היא הרבתה להסתכל על המחבט שלה, ואחרי כל נקודה לחובתה הביטה ארוכות בקיר הירוק שמאחוריה. ווקר לא הסתכלה על הקהל ולו פעם אחת. גם לא שמעתי קריאות עידוד מהקהל, שאמור היה לתמוך בה בשל מוצאה הבריטי. לא ראיתי מאמן, מאמנת, או משפחה. היא התיישבה ארוכות על כסאה, רועדת ברגליה ובידיה, מוקפת אך ורק במטריה.

את המערכה הראשונה הפסידה ווקר 6:4, ובשניה היא פספסה הזדמנות אדירה, בשובר שיוויון, לנצח את המערכה. כדור אדיר שירתה פגע אז ברשת, עלה מעלה, ונחת בדממה בצד המגרש שלה. אחר כך הגיעה נקודת המשחק של סילבה, ומיס ווקר נאבקה על השניות האחרונות שלה בווימבלדון. כמו גיבורה טראגית היא החזירה כדור פשוט היישר אל הרשת, ושלחה את סילבה לרוץ בהתלהבות לכיוון מרכז המגרש. השופט אמר "גיים, סט, מץ' מיס סילבה". ווקר לא נעה, ושריר לא זע בה. על אף החום העז, התחושה הייתה כאילו כל האיצטדיון קופא איתה ברגע הזה. היא הסתכלה בשופט כלא מאמינה, ודמיינה בראשה את הכדור ההוא שניתז מהרשת ונחת בצד המגרש שלה. פניה רעדו. היא ניגבה זיעה מבין עיניה, ומתוך עיניה, ונעה באיטיות לכיוון מרכז המגרש. פיה רעד, והיא נשכה את שפתיה. רק לא לבכות, היא אמרה לעצמה, לא כאן. ווקר הלכה באיטיות לכיוון סילבה שהביטה בה בבלבול. היא לחצה את ידה, חזרה לאזניות, שמה את התיק האדום על גבה ונעלמה.

נותרתי נטוע במגרש מספר 14. התאוששתי, קינחתי את האף, צפיתי בעוד שלושה משחקים, אך דמותה של ווקר לא הניחה לי. אני רק מקווה שהיא מתאוששת. בסוף היום הבנתי עד כמה טניס הוא משחק מורכב - גם ספורטיבית, ובוודאי שרגשית ומנטלית, ושטורניר ווימבלדון הוא כנראה מסחטת העצבים הראשית של הענף הזה. הרצון להיות הכי טוב עובר כאן, אולי אפילו מתחיל כאן וגם נקבע כאן. חזרתי לא רק שזוף מיום של שמש, אלא גם מלא אדרנלין ודמיונות על סמשים, וולי'ס, בק-הנדס ודרופ שוטס, ובעיקר מהורהר ועצוב, על החלומות שמתגשמים בווימבלדון, אבל גם על אלו שמתנפצים, אל תוך הרשת, ושנוחתים בחלק המגרש של מיס ווקר.