ישראלי ב-NBA, למה זה טוב?

כשהייתי ילד, קירות החדר שלי היו מלאים בגזירי עיתונים מהמשחקים של דורון שפר בקונטיקט. כל נקודה שקלע, כל מחמאה או סופרלטיב לה זכה מיד הודבקו אל הקיר. שפר ייצג באותם ימים את החלום, וכך קרה שהילד הנמוך וחסר הכישרון, שלא הצליח להשתלב אפילו בשמיניית השחקנים הטובים ביותר באימפריה הקרויה "הפועל ערבה", לא נתן לזה להפריע לו וחלם על דרכים שונות ומשונות להגיע ל-NBA, בדיוק כמו האליל מהגליל.

אין ספק שעם בחירתו של עמרי כספי לליגה הטובה בעולם בסוף השבוע שעבר, אנחנו נידונים לאינספור מהדורות חדשות הספורט, שייפתחו בדיווח המרגש שהישראלי הראשון ב-NBA קלע 19 נקודות במדי הקינגס. זה אמנם היה בליגת הקיץ מול אוקלוהומה, וסקרמנטו הפסידה ב-30 הפרש, אבל מה זה משנה. האם זה יהיה מעצבן? כמובן. אבל אני לא חושב שכשניל ארמסטורנג ובאז אולדרין היו בדרכם אל הירח, מישהו ישב במטה של נאס"א בזמן שכולם התרגשו, ואמר: "לעזאזל, הם לא יסתמו את הפה בארוחות ערב כשהם יחזרו". אז יהיו רבים מכם שיקפצו עכשיו ויגידו כמה מגוחך זה להשוות את הנחיתה על הירח לישראלי הראשון ב-NBA, אבל למעשה, זה לא רחוק מכך.

מצבו של הכדורסל הישראלי בשנים האחרונות הוא כבר מזמן מעבר לקטסטרופה. כל ליגה בה הקבוצה שזכתה באליפות היסטורית כמעט שלא פותחת את העונה, יודעת היטב שהיא בבעיה. וזה לא מסתכם שם. אם מסתכלים עשר שנים אחורה, אפשר לראות גל של צעירים ששטף את הכדורסל הישראלי, ועשה חיל בנבחרות העתודה והנוער. מי יכול לשכוח את ההישגים הנהדרים של טל בורשטיין, יניב גרין וחבריהם, שגרמו לנו להאמין שיש עתיד לענף עליו אנחנו יושבים.

בשנים האחרונות לעומת זאת, המצב אינו מזהיר, ומלבד כישרונות בודדים, לא ניתן היום לסמן אף אחד מהם ככוכב שיאיר בשמי הכדורסל הישראלי. בשביל ליצור כוכבים שכאלה, צריך קודם כל תקווה. אם ישנו ילד כיום שנרשם לחוג כדורסל, הוא חייב שתהיה לו האפשרות לחלום. הוא חייב לקבל השראה ממקום כלשהו, שהתחום שבו הוא בחר יכול לקחת אותו הכי רחוק שאפשר. כיום החלום היחידי הוא לתפוס יד במשחק ליגה זניח נגד מכבי תל אביב, והגעה לאימפריה הצהובה בעונה שלאחר מכן רק כדי לבלות אצלה על הספסל.

כספי, סביר להניח, לא יהיה סופרסטאר. הוא לא יהיה רוקי השנה, לא יקלע בדאבל פיגרס ולא יוליך את סקרמנטו לפלייאוף. אבל הוא כן יהיה מפת דרכים עבור דור העתיד של הכדורסל הישראלי, ולא יכולנו לבקש שחקן מתאים יותר. רוצה להיות כוכב? תעבוד קשה. רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר? קח אחריות על המגרש, אל תיעלם בדקות הסיום ותראה לכולם שאתה רוצה את זה יותר מכל אחד אחר. פה ושם אני משער שכולנו נתעצבן על הפסטיבל שיהיה סביבו, אבל את זה אנחנו בתקשורת הכתובה והמצולמת יכולים לשנות. זה בידיים שלנו. ועתיד הכדורסל? הוא בידיים של כל ילד שמתחיל לשחק עכשיו במגרש הקרוב לביתו. את הדרך לשם כבר סלל עמרי כספי. כל מה שאותו ילד צריך לעשות מעכשיו, הוא ללכת.

אין ספק שהגעתו של עמרי כספי ל-NBA היא אירוע חסר תקדים בספורט הישראלי. נכון, מדובר במפנה היסטורי בכדורסל המקומי, זו בשורה מעודדת לכל ספורטאי צעיר במדינתנו – ובכל זאת, כבר עתה ברור כי המהומה סביבו תגרור עמה לא מעט תופעות מרגיזות, אפילו בלתי נסבלות. אין זה אומר שעובר בי אפילו קמצוץ של חרטה על השלמת ההישג המצוין של כספי, וכמובן שכל מועקה קטנה שתיגרם לי היא חסרת חשיבות לעומת ההצלחה של נציגנו, ועדיין, שערותיי סומרות רק מלדמיין את התנהלות התקשורת בכל הקשור לכספי, "האיש שלנו ב-NBA".

ראשית, ההתרכזות בטפל בכל מה שקשור לליגת הכדורסל הטובה בעולם תמיד הרתיחה את דמם של מעריציה. כשאחרי עוד לילה סוער ברחבי אמריקה, כשלברון וקובי ילהטטו וירחפו במרומי הגלקסיה, יופיעו במקומותינו כותרות כמו "סקרמנטו שוב נוצחה, 2 נקודות לכספי", הרי שזה יהיה מקומם, מרתיח, בלתי נסבל, ובעיקר מטופש ולא הולם. ניתן היה לחוש בפרובינציאליות המוגזמת הזו כבר במקרים של פארקר, שאראס ובאסטון – שכידוע, היו בסך הכל שחקני חיזוק גויים שהעבירו תקופה קצרה בישראל – כך שאפשר רק לדמיין את האפקט של כספי על כתבינו. זאת תהיה זוועה.

וזה לא ייגמר בזה. למי שלא יודע, תרבות הכדורסל בארה"ב מורכבת מנורמות שונות לחלוטין, קבלת ההחלטות של המאמנים נעשות לפי קודים אחרים לגמרי, הרוטציה ב-NBA שונה מכל מה שנהוג באירופה, קבוצות לוקחות בחשבון שיקולים כמו לוח משחקים ועייפות החומר, דרכי החשיבה של המנהלים ובעלי הקבוצות הן לטווח ארוך ואינן מוכרות לרוב הציבור הישראלי - אך כל אלו לא ימנעו מרבבות טוקבקיסטים איגנורנטים להביע את דעתם בנחרצות ולהאשים את פול ווסטפאל באנטישמיות, על אף שאין להם מושג וחצי מושג כיצד הדברים מתנהלים.

המאניה דיפרסיה הישראלית תעבוד גם בכיוון ההפוך. כשכספי יקלע 12 נקודות בגארבג' טיים בהפסד מול הלייקרס, ושמו ישתרבב במקרה על ידי שדרי ESPN, המדינה תגעש. "דריסת רגל ראשונה", יכנה זאת העיתון של המדינה בכותרות ענק, כשבגוף הכתבה יצוטטו דבריו של כתב אלמוני ממקומון זניח בסקרמנטו, שציין כי "הישראלי הוכיח נחישות ותשוקה, והראה שיש לו מקום בכל קבוצה בליגה". אז ודאי ייסע דני ענבר לקליפורניה עם צוותו המסור, ובקולו המתלחשש יתאר את סדר היום של כספי, החל ממתקני האימונים המפוארים של הקינגס ("אתה קולט שרק לפני שנה שיחקת באולם הפחים?", ישאל בחיוך), כולל הסתחבקויות עם כוכבי המועדון ("Omri is such a funny guy, everybody likes him"), ועד שיחה אישית עמו בחדר מלון במילווקי, שבו יתאר את הקשיים, את הנסיעות, ואת הצחוקים עם החבר'ה במועדוני החשפנות.

כמובן שיותר מכולם, לבי עם אוהדיה האמיתיים של סקרמנטו – אלה שהתאהבו בקבוצה המופלאה של וובר, דיבאץ' וביבי, והמשיכו לשמור לה אמונים גם בימים קשים אלה – שמעתה לא רק ייאלצו לשמוע ביקורת נוקבת מכל עבר על האגואיסטיות של קווין מרטין ועל האופי המחורבן של פרנסיסקו גארסיה, אלא בעיקר יראו כיצד אהבתם הייחודית הופכת לנחלת הכלל. כן רבותיי, כדאי שתתרגלו: מעתה (לפחות עד הטרייד הבא) כל המתרחש סביב קליבלנד, בוסטון, אורלנדו והלייקרס יהפוך לחסר חשיבות לעומת הדרמה בתחתית הבית הפסיפי. ככה זה כשמדובר בפרויקט לאומי.