צל"ש או טר"ש?

מה לא נאמר על קובי במהלך הקריירה שלו? שהוא פנומן, שהוא אגואיסט, שהוא חרא של חבר לקבוצה, בעל אגו נפוח, קר-רוח, חסר רגשות, השחקן הטוב בעולם, הקלוזר הטוב במשחק. אחרי ההפסד בסדרת הגמר אשתקד, שנתן מכה קשה לאגו של מס' 24, החליט קובי להפסיק עם השטויות ולהתרכז באופן מלא במשחק בלבד. הוא הפסיק להקשיב למה שכולם אומרים לו, והתחיל לעשות את הדברים בדרך שלו. זה לא הלך חלק בפלייאוף הזה - בעיקר בסדרה מול יוסטון, בה הלייקרס הראו את הנון-שלנטיות ההרסנית שלהם - אבל קובי לא נשבר, לא יצא מכליו, המשיך להקרין קור רוח ואמונה בניצחון.

לבסוף זה השפיע גם על הקבוצה, שככל ששלבי הפלייאוף התקדמו כך הלייקרס הציגו לראווה אינטנסיביות גבוהה יותר, הגנה טובה יותר ופחות רגעים של משחק נרפה. ההפסד אשתקד גם גרם לבריאנט להתייחס בכבוד לכל היריבות שלו, והוא נמנע להיכנס לעימותים עם השומרים שלו מחוץ למגרש – וזה לא שלא היו לו כמה הזדמנויות לעשות זאת (רון ארטסט, דאנטיי ג'ונס, קורטני לי). קובי לא נתן סדרת גמר מושלמת, וסיים אותה באחוזים לא טובים מהשדה (43), אבל סיפק ממוצעים מרשימים של 32.4 נקודות ו-7.4 אסיסטים. היו לו שני משחקים מעולים (הראשון והחמישי) ומשחק אחד לא טוב (השלישי), אבל הוא היה די יציב בתפוקה שלו ונתן הגנה מצוינת. זה הספיק לאליפות, זה הספיק ל-MVP, אז מה כבר יש להוסיף?

סופרמן עושה הרבה על המגרש. מלבד תשומת הלב שהוא גובה מההגנה והדרך בה הוא מפנה נתיבים לשחקנים החודרים, הרי שמדובר באחד החוסמים הטובים בליגה, ומעל לכל – באחד הריבאונדים הטובים בהיסטוריה. נכון, הוא לא שחקן התקפה מגוון במיוחד, והוא גם קרס במשחק הרביעי החשוב עם שתי החטאות עונשין קריטיות בשניות האחרונות. אבל דוויט הוא לא טיפוס שנכנע. הוא עדיין יכול להשתפר (בעזרתו של פטריק יואינג, כמובן), ואין לי ספק שבשנה הבאה נראה סופרמן משופר. בעיקר בהתקפה.

אם היו ספקות לגבי התפקוד של ג'קסון בסדרות מול יוסטון ודנבר, מאסטר הזן ענה לכולם בסדרת הגמר. המאמן המעוטר בהיסטוריה לא מאמין בדרך הקלה. הוא נתן לשחקנים שלו להפסיד בפלייאוף הזה, לחוות משברים ולצאת מהם באמונה שיתחזקו יתגבשו מהם. ההתעקשות שלו על דרק פישר, היכולת שלו להיות עקבי בלי להיות מקובע והביטחון שהוא נוסך על שחקניו הביאו את ללייקרס את האליפות. על אף שלעתים הוא נתלה יתר על המידה בקובי בריאנט, ג'קסון הצליח להוציא את המיטב משחקני המפתח שלו – פאו גאסול, למאר אודום, טרבור אריזה ודרק פישר – וידע לנצל היטב את שאר השחקנים המשלימים בקבוצה – בעיקר אנדרו ביינום ולוק וולטון. ובדקות האחרונות, הרי שאין הרבה מאמנים שמקבלים החלטות טובות יותר מאשר פיל. מלבד המשחק השלישי בסדרה, בו הוא נתן לקובי להתפרע בדקות האחרונות ולהפסיד את המשחק, המהלכים של ביג פיל בסיום המשחקים, והטבעיות שבה קיבלנו אותם, המחישו עד כמה הוא מאמן קלאץ' ענק.

ההתעקשות של ואן גנדי לשחק עם ג'אמיר נלסון בתקווה לקבל את הרכז של אמצע העונה, במקום לסמוך על רייפר אלסטון שהביא אותו עד הלום, היתה הטעות הגדולה של מאמן המג'יק בסדרה הזו. המשחק הרביעי, בו ואן גנדי התעקש לשמור את נלסון על המגרש בטענה ש"הוא לא הרס" היא מהמגוחכות שנשמעו, בעיקר לאור העובדה שנלסון היה זה שנתן לדרק פישר איזה מטר וחצי לזרוק את אותה שלשה גדולה.

למעשה, השיתוף של נלסון הוציא שלושה שחקנים מהסדרה – נלסון עצמו, שנראה רוב הזמן מהוסס בהגנה ובהתקפה, רייפר אלסטון, שנעלב כי לא קיבל את קרדיט מהמאמן שלו ואנתוני ג'ונסון, שהיה מצוין עד סדרת הגמר, ולא שיחק ולו דקה אחת בחמשת המשחקים האחרונים. SVG התקבע בחדשנות שלו, לא היה רגיש לצרכים של הרכז הפותח שלו או ליכולת של הרכז המחליף שלו. קבוצה שהיא אנדרדוג אינה מסוגלת להרשות לעצמה לא לקבל תפוקה מעמדה אחת; בעיקר כשבעמדה הזו נמצאת החוליה החלשה של הגנת הלייקרס. מלבד הטעות הזו, התבסס ואן גנדי כאחד המאמנים הטובים בליגה. היחסים שלו עם אלסטון אולי קצת נהרסו, אבל ברגע שהוא יקבל חזרה את נלסון במלוא כוחו, גם זה יהיה שולי.

לצד ההתבגרות של קובי, חזינו בפלייאוף הזה גם בפריחה של גאסול. בשנה שעברה ראינו גאסול הססן, שנעלם כאשר לוחצים אותו. השנה זה היה אחרת, וכבר בגמר המערב הראה פאו שהוא התקשח, כשנאבק ללא פחד על ריבאונדים עם קניון מרטין ושות'. גם מול דוויט הווארד הסנטר הספרדי לא נעלם, הקשה על סופרמן את החיים, לא נרתע ממגע פיזי וסחט כמה עבירות תוקף, שנבעו מהתסכול של כוכב המג'יק. גאסול גם ידע היטב לנצל את היתרון שלו במאצ'-אפ מול רשארד לואיס ופעם אחר פעם קלע מעליו סלים קלים, ובבת אחת היתרון הכי גדול של אורלנדו הפך לחיסרון בולט ומשמעותי.

ללא ספק שחקן הקלאץ' של המג'יק. הסמול פורוורד הטורקי המשיך להראות כמה הוא מגוון וחשוב למג'יק, עד שהבעלים של המועדון כבר אמר שהוא מוכן לשלם את מס המותרות כדי להחתים את הידו לכמה שנים. בהיעדר ג'אמיר נלסון, טורקוגלו היה היחיד שהצליח לייצר לעצמו קליעה ולעשות עליו דאבל טים זה דבר בלתי אפשרי בשל יכולת המסירה הפנומנאלית שלו (3.8 אסיסטים למשחק בסדרת הגמר). לא לחינם אמר רשארד לואיס שטורקוגלו הוא האופציה השנייה בהתקפה (יותר נכון, הראשונה), בעוד הוא השלישית. הרבה מהזריקות של לואיס מגיעות הודות לראיית המשחק של הטורקי. בשנה הבאה, עם ג'אמיר נלסון בריא, ופחות לחץ עליו בתור מוביל כדור, טורקוגלו יהיה הרבה יותר יעיל ומסוכן. בהנחה שיישאר, כמובן.

למרבה הפלא, ולמרות היותו אחד השחקנים הכי בלתי צפויים בליגה, אודום נתן סדרת גמר יציבה. בפלייאוף הזה הוא ידע מתי להתבלט ומתי להתרכז בהגנה. בשלושת המשחקים האחרונים של הסדרה הוא נתן תצוגות התקפיות והגנתיות גדולות ובמשחק ההפסד הוא היה זה שהשאיר את הלייקרס בתמונה בזכות סלים חשובים ברבע הרביעי והגנה מצוינת. כשאודום מגיע עם אנרגיות למשחק קשה לנצח את הלייקרס, ולזכות הפורוורד המוכשר ייאמר שהוא שמר על רמת אינטנסיביות טובה לכל אורך הפלייאוף, ולכל אורך סדרת הגמר.

המשיך להוכיח כי הוא אחד הקלעים הטהורים בליגה כמו גם מיס-מאצ' תמידי בהתקפה. הבעיה של לואיס היא המשחק המוגבל שלו וחוסר היכולת לשים כדור על הרצפה ולייצר לעצמו זריקות. הוא יותר מדי תלוי במשחק הקבוצתי או ברכז אקטיבי וחודר, לכן קורה שהוא נעלם לדקות ארוכות מדי. ג'אמיר נלסון אמור לתקן את המצב הזה בשנה הבאה.

ה-פריצה של הפלייאוף הזה. שחקן המג'יק והניקס לשעבר, שעומד להיות שחקן חופשי בקיץ, הוכיח שהוא הרבה יותר מסתם שחקן משלים. יכולת הקליעה שלו משלוש, החדירות שלו וההגנה הטובה הפכו את המשחק של הלייקרס לקל בהרבה. כשהדאבל טים על קובי הגיע ברוב המקרים היה זה אריזה שנותר פנוי, והוא לא איחר להעניש את אורלנדו על שעשו כך. אריזה גם התברר כריבאונד מצויין, עם 6 ריבאונדים למשחק בסדרה, כולל כמה חשובים בהתקפה. הפורוורד הנהדר גם חשף את המגבלות ההגנתיות של טורקוגלו, שחסר את האנרגיות להשקיע את אותו המאמץ בשני צידי המגרש, וזה הורגש.

הסווינגמן הצרפתי מהווה את אחת הפריצות של הפלייאוף הזה. אחרי עונה מרובת פציעות הוא חזר לכושר בדיוק בזמן, עשה מה שהוא יכול בשמירה על קובי ונתן את הדחיפה המצופה מהספסל. הצרפתי עמד היטב בתפקידו כשחקן שישי קלאסי, שמשחק בדקות הקריטיות. אין ספק שקובי הרגיש את השומר שלו בסדרת הגמר, ולמרות העומס העצום שמלווה בשמירה על מס' 24, פייטרוס הראה ביטחון רב גם בצד ההתקפי, בעיקר בקליעות מבחוץ ובחדירות לסל.

הוא היה נוכח, זה אפשר להגיד לזכותו. לביינום תמיד לוקח זמן להיכנס לעניינים. גם בתחילת העונה הוא היה קצת מהוסס ולא נראה מחובר לקבוצה, עד שפתאום נפל לו האסימון והוא התחיל להראות את הפוטנציאל שלו. רצה הגורל והוא ספג פציעה חמורה נוספת. החזרה שלו אחריה היתה איטית וגררה חוסר יציבות מצד הסנטר הצעיר. בגמר הוא נתן עבירות, ריבאונדים וגם כמה נקודות מתחת לסל, אלא שהיתרון הכי גדול שלו, ככל הנראה, לאו דווקא היה קשור אליו: בעיית העבירות והיכולת הבינונית שלו אפשרה ללמאר אודום להיות דומיננטי יותר. גם זה משהו.

הרוקי של המג'יק נזרק למים העמוקים כבר בפיליאוף הראשון שלו. לא רק שהוא היה קיבל את הזריקה האחרונה במשחק השני של סדרת הגמר, הוא נאלץ לשמור על אחד משני השחקנים הכי טובים בעולם. אין ספק שהבחירה ה-22 בדראפט נראית כמו הצלחה, והניסיון של לי בפלייאוף הזה עוד ייתן את פירותיו בשנים הקרובות.

אין ספק שואן גנדי עשה לו את החיים קלים, כשביטל את עמדת הרכז של המג'יק, מה ששם עליו מעט מאוד לחץ בהגנה. לכל אורך הפלייאוף היה פישר מצוי בכושר קליעה לא טוב, ולעתים אף התפקיד שלו היה בסכנה מצד ג'ורדן פרמאר ושאנון בראון. אבל ג'קסון המשיך לתת לו קרדיט ופישר גמל לו בסדרת גמר טובה מאוד, עם 11 נקודות למשחק, וכמובן, בשתי השלשות הכי חשובות בסדרה.

מסכן, 'סקיפ טו מיי לו'. לא נעים להידחק לפינה אחרי שהיית בורג מרכזי בפלייאוף. ההחזרה המוקדמת של נלסון פגעה מאוד בתפקוד של הרכז החביב, אך לא כל כך יציב הזה. אלסטון איבד את הקצב של המשחק, פחד מדי לעשות טעויות מכדי ליזום, והיה תלוי יותר מדי בצורה בה פתח משחקים. אלסטון נתן כמה דקות טובות לאורך הסדרה, אך רכז בסדרת גמר אמור להיות קודם כל אי של יציבות, ואלסטון הוא פחות או יותר ההיפך המוחלט מכך.

אולי העובדה שגא'מיר השתפשף בסדרת הגמר תשתלם בשנה הבאה, אבל העונה מדובר היה באסון. במשחק הראשון כל הקבוצה יצאה מאיזון, בשני הוא היה סביר, בשלישי אלסטון השתלט על המשחק וברביעי נלסון פשוט הרס הכל. אולי זה יעזור לו בפלייאוף של השנה הבאה, בו יהיה פחות לחוץ ויידע מה מצפים ממנו בדרך לסחוב קבוצה שלמה על כתפיו הדקות. מצד שני, את אותו דבר בדיוק ניתן להגיד על אורלנדו כולה. השנה, כאמור, זה לא ממש קרה.