למרות הכל, הגדול מכולם

שני ספרים אוטוביוגרפיים מגדירים את הקריירה של פיל ג'קסון: הראשון, "טבעות קדושות", עוסק באופן בו ג'קסון, בן למשפחה נוצרית אדוקה, אימץ את תורות המזרח ואז יישם אותן כמאמן. זהו הצד באישיותו שבזכותו הודבק לו הכינוי "זן מאסטר".

ב-"The Last Season", שפורסם מספר חודשים לאחר עונת 2003/4, בה הפסיד לראשונה כמאמן בסדרת גמר של ה-NBA, מתגלה ג'קסון כאדם מורכב קצת יותר. הפעם הוא זועף, מתעב את קובי בראיינט, דורש מההנהלה לשחררו ואינו עובר לסדר היום אפילו על איחור פעוט של הכוכב שלו לנסיעת האוטובוס הקבוצתית.

השילוב בין שתי התכונות המנוגדות של ג'קסון - מחד, השלווה הסטואית ומנגד היהירות, ההתנשאות, השימוש הציני בתקשורת מול היריבות אך גם מול שחקניו שלו - הוביל לתחושת החמיצות המסוימת שבה התקבלה, כך נראה, האליפות העשירית בקריירת האימון שלו.

נדמה שהקמפיין שהוביל בעודו בחייו האיש שאותו ג'קסון עקף, רד אוארבך, נושא פרי לאחר מותו. אוארבך טען תמיד שג'קסון מצליח מכיוון שאימן את השחקנים הטובים ביותר ושמעולם לא בנה קבוצה. לטענות האלו התווספו בשנה האחרונה אמירות לפיהן ג'קסון קשיש יותר ומעורב פחות (הוא עצמו הודה בכך), שבראיינט הוא המאמן בפועל (כפי שאמר בימים האחרונים אלונזו מורנינג) ושהתקפת המשולש נזנחת לעתים קרובות מדי לטובת פיק אנד רול או בידוד, בדרך לעוד מהלך אנוכי של קובי. כפועל יוצא, המאמרים שנכתבו בימים האחרונים על המאמן המעוטר בהיסטוריה הזכירו יותר כתבי הגנה מאשר שירי הלל.

למרות כל ההסתייגויות האלו, הוויכוח על זהות המאמן הגדול בהיסטוריה הסתיים השבוע. כי על אף שג'קסון לא המציא את התקפת המשולש, הוא היה אמיץ דיו כדי לכפות שיטת משחק מיושנת וקבוצתית על מייקל ג'ורדן וקובי בראיינט; מפני שגם אם איחר מפעם לפעם לקחת פסק זמן, הקבוצות שלו ניצחו כמעט תמיד משחקים צמודים; כי אולי האגו שלו עצום בגודלו, אבל כנראה רק כך אפשר להתמודד עם האגו של כוכבי על, בלי להיכנע ובלי להתחנף. ומעל הכל, לאורך כל הדרך, לא הסכים ג'קסון לסטות מדרכו, למרות הביקורות. וזה הישג לא פחות גדול מעשרת התארים שלו.