אם יש מגיע

אליפות זה תמיד מאורע מרגש. אלא שזה אפילו מרגש יותר כאשר המשחק בסדרת גמר מוכרע ככה: כשבמשך דקות ארוכות, במקום לקבל קאמבק הירואי או נדנדת סלים מורטת עצבים ודרמות, זכינו לראות קלוז-אפים של האלופים החדשים (ריפיט זה מה-זה ניינטיז) ולקלוט את רגעי ההתרגשות האמיתית, הרגעים בהם כל אחד עם עצמו, ועם זאת – עם כולם. משחק האליפות של הלייקרס סיפק לנו מספיק זמן כדי להתמקד בקובי בריאנט, עם חיוך שאומר "אני יודע בדיוק כמה האליפות הזאת חשובה למקום שלי בהיסטוריה" ואז לעבור לפיל ג'קסון, עם מבט שאומר "זכרתי להקליט 'עקרות בית נואשות? יש פרק טוב השבוע'". אי אפשר להישאר אדישים עבור השניים הללו באופן נקודתי, שתי אגדות כדורסל שהסיפור שלהן אמנם הגיע לשיא מסוים, אך הוא לגמרי לא נגמר.

הסיפור האמיתי של הגמר הזה יכול להסתכם בשתי המילים קצרות: מגיע לו. אין לי כוונה לחזור על מה שכתבתי לפני הגמר, אז אסתפק בחזרה על הטענה שלאף אחד אחר בעולם הכדורסל לא הגיע יותר לזכות באליפות השנה. קובי הוא מגה-סופרסטאר, השחקן המוכשר ביותר בעולם וגם המותג הגדול ביותר. במהלך השנים הוא ייצר לעצמו מיליוני מעריצים ובתוך כך גם מיליוני שונאים, יותר מכל מגה-סופרסטאר אחר בתקופתנו (לפחות עד שכריסטיאנו רונאלדו יעבור לברצלונה). אבל בשנים האחרונות קרה לו משהו שלא קורה כמעט לאף מגה-סופרסטאר בשיא תהילתו: הוא הבין שהוא חייב להשתנות.

מבחינה מקצועית, סדרת הגמר סבבה סביב קובי הרבה פחות מהצפוי. הוא היה ענק במשחק הראשון, נהדר בחמישי והיו לו דקות גדולות בשלושת האחרים, אבל זאת לא הייתה סדרה של דומיננטיות מוחלטת. קשה להצביע על מהלך אחד שלו מהגמר הזה שייכנס לפנתאון, קשה להצביע על הצגת מאני טיים בלתי נשכחת. במשחק השני הוא חטף גג במהלך המכריע והשאיר את השחקן שלו חופשי לליי-אפ אבל היה גדול בהארכה; בשלישי הוא היה רע במאני טיים וברביעי לקח יותר מדי זריקות קשות (שחלק נכנסו) במשחק בו הלייקרס ניצלו בנס מהפסד; את הסל הגדול של הסדרה קלע דווקא דרק פישר. הרגעים בהם קובי לקח כדור וכולם זזו הצידה היו החלשים של הלייקרס בסדרה הזאת, אך הם לא הסיפור המרכזי. הסיפור המרכזי הוא כמות הפעמים שזה קרה, והיא היתה נמוכה מהרגיל.

אז מה כן קובי עשה בסדרה הזאת? ובכן, הוא דאג להשאיר את הלייקרס בחיים בדקות הרעות, עשה הגנה גדולה על השוטינג גארד שמולו ובעזרה על דוויט הווארד, הפעיל את החברים שלו (בעיקר את גאסול, שייצר המון נקודות ממשחק בין שניים עם קובי), ייצר מומנטומים בעזרת אסיסטים לשלשות של פישר ואריזה (שני רצפים כמעט זהים במשחקים השני והחמישי), שיחק ביעילות ועם מחויבות בלתי מתפשרת לכל אורך הסדרה והדביק בכך את החברים. במילים אחרות: זאת לא הייתה סדרה ג'ורדנית של קובי, כי אם סדרה דאנקנית. ואם מישהו תוהה, מדובר באחת המחמאות הגדולות ביותר שאפשר להעניק למספר 24 בשנים האחרונות. אחת שאומרת כמעט הכל.

אחרי כל ההשוואות למייקל, קובי הפך לגדול באמת רק כשהוא התנתק מהן. לג'ורדן (או לפחות לתדמית שנשארה ממנו) הכל הלך חלק, בין אם בזכות הסיטואציה, קבוצת ההגנה המושלמת שהקיפה אותו או בזכות היותו חד פעמי. קובי, לעומת זאת, היה צריך למצוא בעצמו כוחות נוספים כדי להוביל קבוצה לאליפות, כוחות שלא בטוח שג'ורדן היה מצליח למצוא. בזמן שהמשיך לעבוד באובססיביות על שיפור המשחק שלו כדי להישאר שנים ארוכות השחקן המוכשר בייקום, הוא לא שכח לעבוד גם על החסרונות שלו, הפך אותם לכאלה שניתן לחיות איתם, ניתן לבנות סביבם קבוצה, ניתן להפוך איתם לאחד מעשרת השחקנים הגדולים בכל הזמנים. זו גדולה אמיתית. מגיע לו.

פאו גאסול הופיע לגמר. למאר אודום הופיע לגמר. טרבור אריזה הופיע לגמר. דרק פישר הופיע לגמר. מופתעים? ליידיס אנד ג'נטלמן, קבלו את פיל ג'קסון – האיש שיודע להביא שחקנים למאני-טיים כמו אף אחד אחר. מבין הרביעייה הזאת, העבודה עם אודום הכי מרשימה. לפני כמה שנים אמרתי לעצמי שאם הזן מאסטר מצליח לשנות את האופי של הייצור המחורפן הזה זאת תהיה ההוכחה הגדולה ביותר למה שהוא מסוגל לעשות. אז הנה, זה קרה: למאר אודום שיחק את הכדורסל הטוב ביותר בקריירה שלו בשבועיים האחרונים, שבאופן לא ברור בכלל היו גם השבועיים הכי חשובים בקריירה שלו.

הלייקרס התעלמו לחלוטין מטראומת הגמר של השנה שעברה ולכל אורך הפלייאוף נראו כקבוצה החזקה מנטאלית, הבשלה ביותר, הראויה ביותר. קובי נהיה שחקן קבוצתי, גאסול נהיה קשוח, אודום נהיה שחקן שמופיע למשחקים גדולים, אריזה פשוט נהיה שחקן, פישר פרוייקט מהעבר שמסרב לתת להווה להשפיע עליו. כל השחקנים הללו היו טובים גם ללא פיל ג'קסון, אך ספק אם היו עושים את הצעד הנוסף ההוא, כדי להפוך למה שהם היום. ספק אם תחת מאמן אחר, היינו רואים 5 מתוך 6 השחקנים החשובים ביותר בלייקרס בכושר שיא, בתצוגות שיא, עם מוטיבציה בשמים ויכולת דומה. מי שחשב שפיל ג'קסון הוא אוברייטד שיסתכל לרגע על השחקנים – לא על המאמן – ויבין את מה שכולנו מיהרנו לשכוח.

המשימה של סטן ואן גנדי בחודשים הקרובים תהיה לדאוג שהגמר הזה לא ישפיע לרעה על הקבוצה הנפלאה שבנה. המג'יק נתנו פלייאוף ענק והגיעו רחוק יותר משמישהו יכול היה לצפות, ואם SVG יצליח להשאיר את השחקנים שלו עם הנקודה הזאת הוא ירוויח קונטנדרית לארבע שנים לפחות. העבודה שלו צריכה להתחיל עם עצמו - לשכוח מהביקורת, ולזכור שהוא לקח קבוצה שעד הגעתו היתה בינונית ואדנראצ'יברית במקרה הטוב, עד גמר הליגה, קבוצה שכל השחקנים בה ביצעו קפיצת מדרגה משמעותית בתקופתו. ואסור, אבל אסור לשכוח שאותה קבוצה נתנה סדרה קרובה לשלמות מול קליבלנד, רק לפני שלושה שבועות.

ועם זאת, גם ואן גנדי עצמו לא חף מטעויות. ההחלטה הבעייתית ביותר שלו בגמר הייתה לשלב את ג'אמיר נלסון. אחרי חמישה משחקים ניתן להגיד בבירור שהוא לא היה בשל לחזור לגמר. נלסון פחד לזרוק, התקשה לשמור והנוכחות שלו תרמה לתנודות ביכולת הגם ככה מתנדנדת של רייפר אלסטון, שהיה האחראי העיקרי על שתי ההתמוטטויות של אורלנדו בשני המשחקים האחרונים. עכשיו ואן גנדי צריך לדאוג שנלסון ישכח מהגמר הזה ויחזור לעונה הבאה עם האמונה והיכולת של השחקן המוביל שהוא היה לפני הפציעה – לא במהלכה ואחריה.

אורלנדו עברה רכבת הרים רגשית בפלייאוף הזה. היא התחילה עם איבוד יתרונות ובעיות מנטאליות מול פילדלפיה, המציאה את עצמה מחדש לקראת סוף הסדרה מול בוסטון, הייתה מושלמת מול קליבלנד ולא הצליחה להתאים את עצמה למעמד בגמר. כמות השלשות החופשיות ששחקני המג'יק החטיאו הייתה עצומה, טורקוגלו ולואיס נעלמו לדקות ארוכות מדי והפסידו שני משחקים על רשלנות במאני טיים והחטאות עונשין.

סימן השאלה הגדול ביותר בנוגע לעתיד הוא דוויט הווארד - לאן הפלייאוף הזה ייקח אותו? הווארד למד להיות דומיננטי תוך כדי התקדמות הפלייאוף ואז נפל בגמר - הוא התחיל לקלוע זריקות עונשין קריטיות, ואז החטיא את שתי החשובות בקריירה שלו במשחק מספר 4. הגמר היה עבורו חזרה לפרופורציות. הווארד עדיין לא מלוטש מספיק התקפית כדי לפרק כל יריבה, אך אם הוא לא ייקח את הגמר כטראומה אלא כתמריץ, אם הוא יחזור מהקיץ עם עוד שני מובים עם הגב לסל ושיפור מסוים בקליעה, יכול להיות שבגמר הבא הסיפור יהיה שונה.

אני מדגיש את האלמנט הפסיכולוגי כי מבחינה מקצועית אורלנדו במצב אופטימלי לקראת העתיד. כל מה שהיא צריכה לעשות בקיץ זה להשאיר את טורקוגלו ולהוסיף פאוור פורוורד קלאסי לרוטציה. יחד עם החזרה של נלסון ליכולת הרגילה שלו והשיפור הצפוי של קורטני לי, אורלנדו הופכת אוטומטית לקונטנדרית רצינית להרבה שנים. אבל כל זה יהיה רלוונטי רק אם ואן גנדי יידע לדאוג שהגמר לא יהפוך למכה מוראלית לנלסון, ללי ובעיקר להווארד. הימור ראשוני? הקבוצה הזו של אורלנדו עוד תזכה לענוד טבעת. על הפרקט היא הפסידה, אבל אם היא תשכיל לנצח בקרב הבא, על ספת הפסיכולוג, היא עשויה להיות המנצחת הגדולה של השנים הקרובות.