הפגרה שלא תהיה

עמרי כספי ייבחר במקום ה-23 בדראפט 2009 על ידי סקרמנטו. מדינה שלמה תרעש, תגעש, תתגאה. כספי ירשים – בטח ירשים, ובמשחק אימון בשני באוגוסט נגד המיאמי היט, יכתוב אתר אינטרנט את הכותרת הבאה: "עמרי כספי קלע 2 נקודות, ניצח את ווייד במאצ'-אפ האישי". ימהר חובב הספורט להביט אל כותרת המשנה, שבדרך כלל באה להסביר את זו שמעליה. יביט, ויקרא: "וויד עצמו לא שיחק, סקרמנטו הובסה 109:71 ובאחת ההודעות הדרמטית של השנים האחרונות, הודיע ברק אובמה על התפטרותו מנשיאות ארה"ב".

חמישים אלף איש ימתינו באצטדיון רמת גן. דוכנים ימכרו מים בטעם בירה ונקניקיה בטעם ממוחזר במחירים מופקעים. הדקות יתחלפו לשעות. באופן ספונטני ובלתי מתוכנן חלק מהאנשים יתחילו לזמזם את "סוזאן", את "סיסטרז אוף מרסי", את "הללויה". ואז החושך ייפול על אצטדיון רמת גן – כפי שקורה אחת לעונה, אם כי בנסיבות אחרות – והכרוז יצהיר כי רגע לפני שאנחנו מקבלים פה את המשורר הכי גדול בקנדה – לא, לא, הכי גדול בעולם - בואו נתחמם עם המשורר הכי גדול שלנו כאן. דדי בן דיין יעלה לבמה.

"העץ הירוק. אני חושב ששיחקנו בסדר היום/", ידקלם
"לותר אמר לי 'שחק כרגיל'/
אז שיחקתי כרגיל/
אני חושב ששיחקנו בסדר היום"/

הקהל ייצא מגדרו.

בעלי טורים ישחיזו עטים וימהרו לפטר את שרף, להעיף את הלפרין, להחזיר את טפירו – אבל זהו, לא יותר. פשוט מעל בוקסת מאה-המילים שלהם בעיתון תשתלט על הדף ידיעה בלעדית כי גנק מתעניינת בחיים סילבס.

לותר מתיאוס יסתגר בחדר שירותים. הוא יתיז על עצמו בושם, ירסס דיאורדורנט, ישטוף ידיים, פנים ושיער. "לותר", ידפוק על הדלת אלמוג כהן, "יאללה. אנחנו מאחרים. ותפסיק כבר, די – יהיה בסדר". מתיאוס ייצא מחויט, מעונב, מריח כמו הבן הלא חוקי של הוגו בוס ורלף לורן. הם ילכו יד ביד ויירדו למטה. "אבא, אמא, זה אלמוג. אלמוג כהן", יציג הגרמני את הקשר הישראלי להוריו. סמול טוק יתחיל. סמול טוק ייגמר. "אני מכיר אותו – אותך, מכיר אותך מאיפשהו", יגיד מתיאוס האב, ובנו יביט בו ולאחר מכן ברצפה במבוכה. "אבא", יגיד לו, "זה בגלל שהבאתי לכם קלטות שלו".

"שמעון", יגיד דייויד פדרמן ויזרוק שתי קוביות על לוח שש-בש. "תפסיק עם זה רגע. מצאתי את הזר האחרון שלנו". מזרחי יניח את הקוביות על השולחן, יביע התעניינות. פדרמן ימשיך. "קוראים לו ג'יזס שאטלסוורת'. כן, אני יודע, שם קצת מוזר. לא, אין לי מושג אם הוא נוצרי". מזרחי יילחם במלחמת הרגשות התמידית שבבטן. הוא יצליח לשמור על פרצוף פוקר. "הוא קלעי טוב. אבא שלו דומה קצת לדנזל וושינגטון אבל מה - היה בכלא קצת. האבא. לא משהו רציני. וההוא, מותק של ילד. באמת קלעי משהו משהו. דומה חיצונית לריי אלן – ההוא מבוסטון, האלה מה-NBA, אבל מה, שחקן-שחקן. שאודיע לעיתונים?"

פלורנטינו פרז יוציא את אשתו לבלות. קוקטייל צהריים, שופינג, ארוחת ערב רומנטית – הרי זה הערב שלה, הוא לא היה בבית כל כך הרבה זמן, מה עם מחנה האימונים ביפן והכל. בחנות מעצבים מדוקדקת ברחוב צדדי במדריד תשים עיניה הגברת פרז על מותג עם כתפיות ותג מחיר בן 20 אלף יורו. "אהבותי", יגיד לה נשיא ריאל מדריד, "זה לא קצת יקר?" הגברת הראשונה תביט בו ואז תושיט את ידה – עליה קעקעה את הפרופיל של כריסטיאנו רונאלדו. פרז יתנצל, וימשיך בתפקידו לשארית היום, השבוע, שארית חייו: להחזיק בשקט את שקית הקרטון פתוחה, שיהיה מקום לעוד שמלות.

במהלכה רשאים להשתתף רק ספורטאים מוסלמים. "זו בושה, מדובר באנטישמיות טהורה, הלכנו עשרים צעדים אחורה", תגיד לימור לבנת ותוסיף היא מתנצלת ככה לקטוע את ההצהרה באמצע, פשוט היא חייבת לרוץ ולהעניק מדליות לזוכים בקפיצה לרוחק במכביה.

הקוסם יקום בוקר קיצי אחד, יכבה את המזגן ויגרור עצמו אל המטבח. זוגתו המזיעה תקום מהחום ותלך בעקבותיו. "מותק", היא תגיד לו, שקיות מתחת לעיניים ולצד שולחן האוכל, "רוצה קפה?" ברקוביץ' יביט בה בזלזול של בוקר. "עם כל הכבוד, 'מותק', את יודעת שיש רק דבר אחד שאני רוצה בעולם הזה – וזה לאמן את הנבחרת, אוקיי?". הוא ייקח את המכונית אותה קנה הודות לראיית משחק רחבה ותפיסת חיים צרה ויעצור במכולת. "רוצה שאארוז לך?" תשאל קלישאה חבוטה עם מבטא שבור. "רוצה לאמן את הנבחרת", יענה המאסטרו בטון נעלב, וייצא בחזרה לאוטו עם שקיות נפרדות של עיתון, לחם, ירקות וחלב.

המצב הכלכלי בבית"ר ירושלים ייתן את אותותיו. הכוכבים יעזבו את הסמל עליו דיברו תמיד בחום לטובת סמלים אחרים, בדרך כלל כאלה עם נשיאים אמריקאיים בצד, ואפילו חלק משחקני הבית יעדיפו לברוח כסוג של מרד בעוני. בלית ברירה, ייפול לאיציק קורנפיין אסימון מטאפורי, והוא ימהר לסוכנות הניצבים הקרובה למשכנו. שורת שחקני רקע יעמדו ויציגו מעט פנטומימה ראויה לשמה. מנהל מתוקתק יזהיר את קורנפיין כי אם בשחקני כדורגל חשקה נפשו, מנכ"ל בית"ר עלול להיתקל במספר בעיות. "ההוא, למשל", יצביע המנהל, "הוא לא זז. עשה קריירת ניצבים מלעמוד ברקע ולהיראות אדיש, לפעמים עצוב". קורנפיין יביט בפנקסו. "לא זז אמרת?" ישאל, והמנהל יהנהן. "אוקיי", יגיד קורנפיין ויסמן V, "טוטו תמוז יש לנו. הלאה".

nimrodofran@walla.co.il

(* המדור יוצא לפגרה בעצמו וישוב באוגוסט)