בין סימפטיה לטבעת

או בשתי מלים אחרות: דרק פישר. לפני שנעבור לדבר על השלומיאליות של אורלנדו, שאפשרה לאחד הווינרים המוכחים במשחק להגיע לזריקה נוחה מאוחרי הקשת בפיגור 3, 4.6 שניות לסיום, בואו ניתן לפיש את הכבוד המגיע לו. היה לו פלייאוף לא קל; הוא שמע את מאמנו עונה שוב ושוב על השאלה מדוע אינו נותן לג'ורדן פארמר לפתוח על חשבונו. שמע על רגליו האיטיות ועל היתרון הקבוע שיש לקבוצות היריבות בעמדת הרכז (מדרון וויליאמס ועד ארון ברוקס). שמע, וענה: שתי שלשות ענקיות שלו ברגעים הקריטיים של המשחק – המשחק שככל הנראה סותם סופית את הגולל על סיכויי האליפות של אורלנדו - היו התשובה הטובה ביותר שפיש היה יכול לספק למבקריו.

כן, הוא עשה זאת שוב. ממש כמו באליפויות האלה של תחילת העשור, בקבוצה הגדולה של שאק וקובי. אבל עזבו לרגע את ההתחבטות האלמותית בגין חשיבותו של קובי באותם שנים לעומת זו של שאק - האם הלייקרס היו בכלל מגיעים לאותם ארבעה גמרים בחמשת העונות שבין 2000 ל-2004 ללא התעלויות קבועות במאני טיים מצד רוברט הורי ודרק פישר? למזלה של אל.איי, פישר עדיין פעיל – והוא עסוק בלענות על שאלות, לא לשאול אותן.

עד השלשה שכפתה הארכה החטיא הרכז הוותיק את כל חמשת ניסיונותיו מאחורי הקשת. הוא לא עשה הרבה בשלושת הרבעים הראשונים ובחמש וחצי הדקות שקיבל ברבע הרביעי. אולם הניסיון והווינריות עשו את שלהם – בגללם גם היה על הפרקט באותם דקות קריטיות. פישר קיבל את הכדור מאריזה, ניצל את העובדה שהגנת אורלנדו המומה מכך ששחקן שאינו עונה לשם 'קובי' מחזיק בכדור, התקדם כמה צעדים וקלע מעל השחקן היחיד על הפרקט שנמוך ממנו באינץ' או שניים (ג'אמיר נלסון). זו הייתה שלשה שכולה קור-רוח ואמונה. האמונה של פישר ביכולתו לקלוע זריקה גורלית גם ביום רע; האמונה של קובי בריאנט ופיל ג'קסון ביכולתו לעשות כך.

השלשה הזו מדגימה בעיניי את ההבדל האמיתי בין שתי הקבוצות: בעוד שאורלנדו עשו את כל הטעויות האפשריות (עוד על כך בהמשך), לייקרס הלכו על מהלך בו הם שמים את הכדור בידיים של השחקן הכי מנוסה שלהם ובלי שקובי מעורב בו בצורה ישירה. זו נקודה ששווה להתעכב עליה – כמה מכם היו מהמרים שהכדור לא יהיה בידיו של בריאנט במצב כזה? ועם כל הדיבורים האלה על יכולתו בקלאץ' – כמה מכם באמת האמינו שלממבה לא יהיה שום צורך להוכיח את גדולתו? אחרי השלשה הזו שכולה ווינריות, אמונה ו-וויתור על האגו, המומנטום עבר בלעדית ללייקרס. גם בשלשה הגדולה השנייה של פישר - חצי דקה לסוף ההארכה - הסיפור חזר על עצמו. הגנת אורלנדו שוב איבדה את הראש, כשג'אמיר נלסון עזב את פיש על קו השלוש והלך לעזור בשמירה על בריאנט (שבאותן דקות נשמר היטב על-ידי פייטרוס והחטיא את שלושת הזריקות האחרונות שלו). הממבה לא התבלבל ומצא את פישר הפנוי, שעשה את מה שהוא יודע לעשות טוב מכולם: לתקוע מסמרים אחרונים בארונות של קבוצות.

סטן ואן-גנדי נראה עצבני למדי במסיבת עיתונאים שאחרי המשחק. השאלה בנוגע לניסיון, או לחוסר הניסיון של קבוצתו הרתיחה אותו במיוחד. "אין לזה שום קשר להפסד שלנו היום. אתם עושים יותר מדי עניין מהדבר הזה. זהו משחק כדורסל. אחד ממאות, אלפי משחקים שהשחקנים האלה שיחקו בקריירה", כעס. ובכן, סטן, הרשה לי לחלוק עליך. למרות כל ההערכה לואן-גנדי ולאופן בו שיחקה קבוצתו במהלך הפלייאוף הזה, את המשחק הרביעי - ויחד איתו, ככל הנראה את הסדרה כולה - הפסידו המג'יק קודם כל בצד המנטאלי. פחות מ-40 שניות לסיום ו-5 הפרש לטובתם, המשחק היה בידיים שלהם. אורלנדו שיחקה מצוין במחצית הראשונה, עמדה בקאמבק של הלייקרס ברבע השלישי וברבע האחרון קיבלה משחק ענק משני הכוכבים הראשיים שלה – סופרמן וטורקוגלו. היא הגיעה עד הבאר ואז נזכרה לבעוט בדלי. שתי החטאות עונשין של הווארד (שהיה באיזור 70 אחוז מאז גמר המזרח) ויותר מכך – אותו רצף של טעויות מביכות שאיפשר את השלושה הגדולה של פישר הם תוצאה של... ובכן, אין דרך קלה לומר זאת: לוזריות.

כיצד ייתכן שאחד המאמנים הפחות מקובעים בליגה ובפלייאוף הנוכחי אינו מורה לשחקניו לעשות פאול מיידי ביתרון שלוש, פחות מחמש שניות לסוף המשחק? ואיך נלסון הנמוך נותר לבדו מול אחד הקלאצ'רים המוכחים בליגה – אחד שמספיקות לו בדיוק 0.4 שניות לנצח סדרת פלייאוף? "נתנו לו מרווח גדול מדי. שמרנו כאילו שניסינו למנוע ליי-אפ", המשיך ואן-גנדי לסתור את עצמו בתשובה לשאלה אודות היעדר הניסיון שלו ושל קבוצתו. האמת צריכה להיאמר – לא פחות מהסופרסטאר שלו שנשנק על הקו בסופו של משחק אישי פנטסטי, עשה זאת גם מאמן אורלנדו, בקבלת החלטות מוטעית בשניות הסיום של הזמן החוקי וההארכה. אולם עוד קודם לכך קיבל ואן-גנדי החלטה גורלית ותמוהה לא פחות – לספסל את רייפר אלסטון וללכת עם ג'אמיר נלסון עד הסוף.

יותר מהכל, ההחלטה הזו שידרה חוסר ביטחון. אלסטון היה טוב מאוד במחצית הראשונה. הוא אמנם לא הבריק ברבע השלישי הגדול של הלייקרס (כמו כל קבוצתו, שנכנעה 30:14 באותן 12 דקות), אולם ספסולו מסוף אותו רבע ועד סיום המשחק (קצת יותר מ-18 דקות) היה מן הגורמים הבולטים לכך שהריצה של אורלנדו לא ייצרה הפרש גבוה מספיק. נלסון, שראה עד אז פחות מ-7 דקות פרקט וסך הכל 28 דקות בשני המשחקים האחרונים, לא הוסיף אף נקודה למאזן קבוצתו ב-18 הדקות הללו. קבלת ההחלטות שלו אמנם היתה טובה ברוב הפוזשנים, אך חוסר האיום שלו על הסל פגע בריווח המושלם של אורלנדו ואיפשר ללייקרס להמשיך לשתק את לואיס ולגרום לטורקוגלו לקחת זריקות קשות יותר. ואן-גנדי, שכבר הודה בטעותו מהמשחק הראשון, אז נתן לרכז המתקאמבק שלו לשחק את כל הרבע השני – חזר שוב על אותה טעות. רק שהפעם הוא עשה אותה ברבע הרביעי, כשגורל הסדרה כולה מונח על הכף. וכך, בעוד שהמאמן שאוטוטו בדרך להפוך למעוטר בכל הזמנים נותן את המושכות לרכזו הותיק ורואה אותו פורח בקלאץ', המשיך ואן-גנדי את נדנדת הרכזים התמוהה שלו, שהניבה בסופו של דבר טעויות קריטיות שעלו לאורלנדו במשחק. וככל הנראה, גם בסדרה כולה.

יכול להיות שבקרוב מאוד ניחשף כולנו – קהילת אוהדי ה-NBA בעולם כולו - לשאלה החשובה מכולן: האם קובי בריאנט מסוגל לקחת אליפות בלי דרק פישר? עד עכשיו זה לא קרה. עד כמה באמת אפשר להעריך את הישגיו האישיים של קובי ולמקמו בין עשרת השחקנים הטובים בכל הזמנים, כשצלו הענק של דרק מאפיל? לשאלה הלא פשוטה הזו עדיף להתכונן מבעוד מועד, ועל מנת לעשות זאת עלינו לבחון ברצינות את תרומתו של קובי במשחק הלילה (בין חמישי לשישי). הרבע הראשון, שעמד בסימן הדומיננטיות הסופרמנית והסתבכותו בעבירות של הקו הקדמי של הלייקרס, ייצר מספר רגעים משעשעים כאשר החמישייה שכללה את מבנגה, וולטון וג'וש פאוול ראתה מגרש. ברגעים אלה בריאנט החזיק את התקפת הקבוצה. הוא קלע 13 מתוך 20 הנקודות של הלייקרס ברבע הראשון, דייק בכל חמשת זריקות העונשין, שמר נהדר על לואיס והגביל אותו לאפס זריקות (!), תוך שהוא מונע מהנשק ההתקפי היעיל של הקוסמים להיכנס למשחק.

בשני האספקטים הללו שמר קובי על עיקביות: לואיס סיים את המשחק עם 6 נק' ו-3 איבודים ובריאנט נשאר מושלם מהקו. ברבע השני, בו ניסו הלייקרס לגרום למישהו אחר מלבד קובי להיכנס למשחק, החטיא הסופרסטאר את רוב זריקותיו ובדומה לשאר קבוצתו נכנע להנעת הכדור המושלמת של אורלנדו. את הרבע השלישי פתח קובי עם שלשה גדולה ויחד עם אריזה היה אחראי על הקאמבק המושלם של קבוצתו. ארבעת האסיסטים שלו (שניים מהם לאריזה) בשילוב עם השלשה שהתחילה את הריצה והדיוק מהקו הביאו את הלייקרס ליתרון 4 בסיומו של הרבע. הדקות המצוינות האלה של קובי גרמו לקבוצה שלו להיראות שוב כאותה מכונה משומנת בשני צידי המגרש, שאין לאף קבוצה בליגה מה להציע מולה.

ברבע הרביעי, שהיה בעיקר מלחמה עקובה מדם על כל פוזשן, החזיק קובי את קבוצתו בתמונה (תוך שהוא ממשיך לשתק את לואיס) ומנע את הבריחה של המג'יק שנהנו מיום מצוין של פייטרוס וטורקוגלו. ואז הגיעו דקות ההכרעה, ההחטאות של הווארד (שהשכיחו את המשחק האדיר שלו והתצוגה ההגנתית המדהימה של 21 ריבאונדים ו-9 חסימות), קור הרוח של פישר והטעויות של ואן-גנדי. את המשחק הזה של קובי אסור למדוד במספרים. דף הסטטיסטיקה אינו מסוגל להעביר את יעילותו ההגנתית, את ניהול המשחק המופתי את הסלים והאסיסטים החשובים שבלמו את המומנטום של אורלנדו ברוב דקות המשחק, ובעיקר את הרגע ההוא, בו וויתר על האגו ונתן לשחקן אחר לנצח בקלאץ'. ככה בדיוק נראה ווינר אמיתי. לא פלא שהקבוצה שלו בדרך לאליפות.