הכישלון שלהן הוא ההזדמנות שלנו

כשנבחרת הנשים בכדורסל תשוב לישראל בלילה שבין רביעי לחמישי צפויים ראשיה, בצוותא עם השחקניות, להתמודד עם תווית ה'כישלון' שתדביק להן התקשורת המקומית. ככה זה: כשיוצאים לאליפות אירופה עם תקוות לעליית שלב וחוזרים ללא ניצחונות, אי אפשר להיות מרוצים. עם זאת, בנבחרת צריכים להרים ראש ולהמשיך בעשייה. אין ספק, בשום אופן לא מדובר בהצלחה, אך אף אחד לא היה מדבר על כישלון אילולא ההצהרות של ראשי הנבחרת מלכתחילה. כשם שבנבחרת לא פחדו להציב מטרות כאמצעי לדרבון, כך הם לא צריכים לפחד או להדוף את הביקורת שתושמע נגדם, רובה מוצדקת.

הקמפיין הקודם של הנבחרת היה אחד הטובים בתולדותיה, כזה שבאופן אוטומטי העלה את רף הציפיות. ניצחונות איכותיים על ליטא ואוקראינה הרימו את הענף אל הגבהים בו הוא צריך להיות, אך האופוריה ששררה בנבחרת לא דעכה עד ליום הראשון באליפות הנוכחית. העובדה שהשחקניות של אלי רבי נשחקו בצורה מוחלטת בהפסד לבלארוס הייתה טעות מקצועית וטקטית, שכן בדיעבד זו לא היתה בושה להצהיר כי המשחק מול איטליה יהיה המבחן האמיתי, החשוב. ישראל הייתה צריכה לכוון בעיקר אליו, אלא שבמציאות דווקא בו היא הציגה את הכדורסל הרע ביותר שלה. כן, גם בגלל העייפות, אך גם לאור כשל מנטאלי לא קטן.

העתיד של כדורסל הנשים בישראל תלוי בימים אלה בידיים של שלוש גארדיות מוכשרות ועוד שתי גבוהות בעלות פוטנציאל. לירון כהן ושי דורון נמצאות כבר היום ברמה הגבוהה ביותר של הכדורסל האירופי, אך בניגוד לדורון, שרשמה שני משחקים טובים במאני טיים, כהן לא הצליחה להתעלות על עצמה ברגעי האמת. הגארדית השלישית שהכדורסל הישראלי יבנה עליה כלל לא הייתה באליפות, ואולי מדובר בטעות נוספת של אלי רבי. נעמה שפיר המוכשרת היתה יכולה להוסיף מימד של הפתעה מהספסל, אך נותרה בבית. עד הקמפיין הבא, תהיו בטוחים שכבר נראה את הפריצה של הילדה המוכשרות ממכללת טולדו.

באופן מסורתי, הבעיה של נבחרת ישראל תמיד הייתה בצבע. המצב לא השתנה הרבה בטורניר הנוכחי. במוקדמות זכינו לראות את ג'ניפר פליישר פותחת בחמישייה ונותנת דקות סבירות על הפרקט, אך הסנטרית האמריקאית לא תרמה כלל באליפות עצמה; במקומה קיבלנו את קטיה לויצקי, עם טורניר גדול ואיתות חזק לגבי עתיד הנבחרת. ספק אם נראה אותה ממשיכה בליגה המקומית גם בעונה הבאה. מנגד, הקטיה השניה, אברמזון, סבלה מהחלפת השחקניות הרבות העונה ברמלה, ונראתה כמו הצל של השחקנית הנפלאה מטורניר המוקדמות. אברמזון בכושר של הקיץ הקודם ולויצקי בכושר הנוכחי יכולות לסמן עתיד טוב יותר לענף.

גם הספסל של הנבחרת לא היה מספיק טוב, כשנעמי קולודני לא הצליחה להביא לשינויים במשחק וכך גם מיכל אפשטיין, שירן צעירי ומירב דורי. ליעד סואץ-קרני, הקפטנית של הנבחרת, שאת הדמעות שלה אחרי ההפסד הביתי שכמעט ושלח את הנבחרת הביתה עוד במוקדמות קשה לשכוח, נתנה את הלב על הפרקט, אך לא היא זאת שיכולה להוביל את הנבחרת להישגים, כי אם מקסימום לשמש כסוג של אקס-פקטורית. כשאין תמיכה מהספסל, קשה מאוד להצליח לשמור על אותה רמה במשך 40 דקות, וזאת הסיבה העיקרית ליכולת של הנבחרת לאורך האליפות, ובפרט להפסד הראשון והקריטי מול בלארוס.

אך את עיקר המסקנות מהאליפות הנוכחית צריכים להסיק באיגוד הכדורסל – לא על הפרקט. המסקנה הראשונה צריכה להיות השארת צוות האימון, שבסופו של דבר הוביל את הנבחרת לאליפות בצורה יפה, גם אם לא הצליח בה. אלי רבי, טל נתן ומאיר אליהו הם מהחבורה הבכירה של כדורסל הנשים בארץ, ובאיגוד צריכים לתת להם את המפתחות לשנתיים נוספות בתקווה שישפרו את התוצאות. לשפוט נבחרת שעשתה התקדמות גדולה אחרי קמפיין אחד זה לא הוגן. כדי שרבי ימשיך לאמן את הנבחרת יצטרכו באיגוד להתאמץ, שכן המאמן כבר הביע את רצונו לעבור לאמן גברים.

העתיד של כדורסל הנשים הישראלי לא נבחן השנה, וכנראה שאף לא ייבחן באליפות אירופה 2011 אליה תנסה הנבחרת להגיע. מלבד שפיר המוזכרת לעיל, מתדפקות על דלת הנבחרת גם בר גילינסקי, אביגיל כהן ואחרות, שרק מחכות לקבל את ההזדמנות ולהראות שיש כדורסל נשים כחול לבן. באיגוד אסור לתת לחוסר ההצלחה הנקודתי למנוע מהם להמשיך ולעבוד עם הנבחרת, שפוטנציאלית יכולה להגיע לגבהים שכרגע אף אחד לא חולם עליהם. המוטו לפיו רצוי להמשיך ולעבוד צריך להיות: "מי שלא חולם, לא מצליח". בנבחרת עוד יצליחו, השאלה שנותרה כרגע היא כמה, והאם תהיה למקבלי ההחלטות סבלנות כדי לתת לתהליך הזה לקרות. אם הסבלנות תגיע, ההישגים לא יאחרו להצטרף.