נתנו את הדם

"אני זוכר את זה במדויק. בלילה הם הרעישו עולמות ולא נתנו לנו לישון, ויום למחרת, באיצטדיון, כבר התחלתי לדאוג כי חלק מהשחקנים לא הגיעו. כולם הופיעו בסופו של דבר, חלקם בכלי רכב משוריינים, ואחרי שהפסדנו 3:0 ברחנו מיד לשדה התעופה, כשהשחקנים עדיין לבושים בבגדי המשחק. כשנחתנו, האוהדים שלנו ידעו מה קרה ומיד החלו לתקוף חנויות של סלבדורים, והבלאגן הלך והתעצם. הבנתי שמכאן אין דרך חזרה", כך תיאר קרלוס פדייה, מאמן נבחרת הונדורס ב-1969, את אירועי המשחק השני של נבחרתו בחודש יוני של אותה שנה מול אל סלבדור, בפלייאוף על העלייה למונדיאל 1970.

שבוע לפני כן ניצחה הונדורס את המשחק הביתי בתוצאה 0:1, ואחרי ההפסד בגומלין יצא פדייה עם נבחרתו למקסיקו, שם נערך המשחק השלישי והמכריע על הזכות ליטול חלק לראשונה בגביע העולמי. פיפו רודריגז הבקיע את השער המכריע של אל סלבדור בניצחון 2:3, העלה את נבחרתו לראשונה בתולדותיה לגביע העולמי (שם לבסוף נוצחה בכל המשחקים) ובעצם נתן כביכול את האות לפרוץ המלחמה בין שתי המדינות.

בעולם המערבי כינו זאת "מלחמת הכדורגל", אך אזרחי שתי המדינות מתעבים את ההגדרה - רואים בכך דרך נוספת לתייג את מדינתם כרפובליקת בננות - ומעדיפים לכנות את הקרבות בשם "מלחמת חמשת הימים" או "מלחמת מאה השעות". הרי המשטרים הצבאיים בשתי המדינות ניצלו את התלהטות היצרים בעקבות המשחקים, השתמשו בספורט כעילה למלחמה ויצאו זה נגד זה כשהסיבות האמיתיות עמוקות הרבה יותר. "מלחמה בגלל כדורגל נשמעת הרבה יותר רומנטית. חבל שלא כך היה הסיפור", היטיב להגדיר זאת פדייה.

עוינות אפיינה את היחסים בין אל סלבדור להונדורס גם בתקופה שקדמה למשחקים. בין השתיים שרר סכסוך עמוק ועתיק בנושא גבולות, הצטרף אליו עימות על רקע כלכלי הקשור לשוק המרכז אמריקאי המשותף שנכנס לתוקף בזמנו, וכמובן החלטת הונדורס לגרש משטחה עשרות אלפי איכרים סלבדורים שחיו שם במשך דורות, לאחר שהעבירה חוק המעניק את חלקות האדמה לאיכרים מקומיים בלבד.

עם המטען העצום הזה, משחק כדורגל רב חשיבות היה בבחינת הגפרור שיבעיר את חומר הנפץ האיזורי. "רק שנים אחרי אותה מלחמה, הבנתי שהולכנו שולל על ידי פרופגנדה מתוזמנת היטב של הממשל", כתב חורחה מונטויה, יליד סנטה לוסיה שהיה נער בעת המלחמה, ועשור אחר כך היגר מאל סלבדור לארצות הברית. "זה לא ייתכן שמלחמה תפרוץ בגלל משחק כדורגל, אבל רק שנים אחר כך הצלחנו להבין שזה היה עמוק הרבה יותר. הכל היה מוכן לקראת מלחמה, רק הטריגר היה חסר".

שלושת המפגשים הבינלאומיים סיפקו את הסחורה עבור שוחרי המלחמה, שלא היססו והבהירו זאת היטב לנבחרת הייצוגית. "לפני המשחק השלישי במקסיקו, הנשיא אמר שלא כדאי לנו לחזור אם אנחנו מפסידים", הודה המאמן הארגנטינאי של אל סלבדור באותם ימים, גרגוריו בונדיו. "כשחזרנו עם הניצחון והכרטיס למונדיאל, הצטרפתי לכוחות הצבא במקום להתחבא מתחת למיטה ולחכות לתחילת המשחקים במקסיקו".

לא רק השלטון דחף לעבר לחימה. התקשורת ליבתה את האש עם עידוד השנאה והטחת עלבונות במדינה היריבה, באמצעות מסע תעמולה מוקפד שכל כולו שטיפת מוח. האלימות ברחובות יצאה מכלל שליטה, מעשי הלינץ' כנגד אזרחים סלבדורים בהונדורס גברו, וב-14 ביולי 1969 יצא צבא אל סלבדור לתקיפת פתע אווירית ("סטייל ישראל", קבעו ההיסטוריונים הסלבדורים) והודיע רשמית – המלחמה החלה.

100 שעות נמשכו הקרבות בין הצבאות הלא מאומנים – סבלו מהיעדר היררכיה ברורה ונעזרו באמצעי לחימה מיושנים, חלקם זכר למלחמת העולם הראשונה - עד אשר החליטה ארצות הברית לעשות סוף לסיפור וליזום הפסקת אש, לא לפני שקרוב ל-2,000 בני אדם קיפחו את חייהם ועוד אלפים נותרו ללא קורת גג בשתי המדינות.

העיתונאי הפולני רישרד קפושינסקי היה הכתב הזר היחיד באיזור בעת הקרבות. "למספר ימים מועט, חמישה ליתר דיוק, אל סלבדור והונדורס תפסו את הכותרות בעולם", כתב בספרו "מלחמת הכדורגל". "הסיכוי היחיד של מדינות כאלה לקבל את תשומת הלב הגלובלית הוא בזמן שפיכות דמים. עד אז הן לא ענינו אף אחד. זו האמת העצובה".

באל סלבדור שררה תחושת ניצחון, כאשר נערך מפגן חגיגי לכבוד חזרתם של הגיבורים משדה הקרב. "הרס שרר ברחובות, אבל הממשל העדיף לחגוג וכך היה", נזכר מונטויה. "גם באירוע הניצחון ב-20 ביולי, בדיוק כמו במשחק ששימש תירוץ למלחמה, לא היה מקום לזבוב. אבל מבחינתנו העולם השתנה, ולא היה זה בגלל הנחיתה של ניל ארמסטרונג על הירח בדיוק באותו יום".

המצב החברתי בשתי המדינות הידרדר בצורה דרסטית בעקבות המלחמה, כשבאל סלבדור הוביל הדבר למלחמת אזרחים עקובה מדם בין השנים 1980-1992. והכדורגל? ב-1981, שנה לאחר שנחתם הסכם שלום בין שתי המדינות, נפגשו הנבחרות למשחק ראשון מאז אותו שער מכריע של פיפו רודריגז, שהפעם התייצב כמאמן הקוסטקלקוס (כינויה של אל סלבדור, על פי שמו המקורי של האיזור בו היא שוכנת). העימות המסקרן הסתיים בתיקו מאופס, שבסופו של עניין איפשר לשתיהן להעפיל למונדיאל 1982 שנערך בספרד. עבור הונדורס הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה, אל סלבדור שיחזרה את ההישג הזכור לרעה מ-1970.

עם השנים, הפכו יחסי השכנות בין אל סלבדור להונדורס למצוינים, השתיים משתפות פעולה בנושאים רבים ובין היתר חולקות גם שנאה עזה למקסיקו המוצלחת. בתחילת השבוע אירחה אל סלבדור, עם מאמנה המקסיקני קרלוס דה לוס קובוס, את הטריקולור של חבייר אגירה. באל סלבדור היו מי שחזו את העתיד להתרחש ויצאו בקריאה לאוהדים לכבד את מקסיקו, כשהם מזכירים את המלחמה הארורה. "אנו למודי צער. בואו לתמוך בנבחרת שמעלה חיוך על פנינו, בשחקנים הצעירים שנותנים לנו תקווה, אבל הפגינו את הכבוד הראוי גם ליריבה. זה מה שמפריד בין בני אדם לחיות", קרא אדוארדו טורס במאמר מערכת ב"אל דיאריו דה הוי".

אוהדי אל סלבדור לא התחשבו בתחינתו של העיתונאי המוערך וסידרו קבלת פנים מרתיעה במיוחד לנבחרת המקסיקנית, כשחיכו להם בשדה התעופה עם מסיכות גז ושלטים דוגמת "המצורעים הגיעו לאל סלבדור כדי להדביק אותנו". המקסיקנים המבוהלים, שעוד לא נרגעו מהיסטרית שפעת החזירים, התקשו להפנים את המראות. קואטמוק בלאנקו הוותיק, שהיה היעד המרכזי להקנטות, נותר ספון בחלקו האחורי של האוטובוס שהוביל את הטריקולור לבית המלון, וגם חבריו חששו להרים ראשם משום שהרגישו שהם "נטועים בעומקו של שטח הלחימה".

"זה משחק עם הרבה תשוקה ולא מעט מונח על הכף, אבל זה רק כדורגל, לא מלחמה", ניסה המגן האורח אהרון גלינדו להרגיע את האווירה. "בסופו של יום תהיה מנצחת ותהיה מפסידה, לא מעבר לזה". אבל מסתבר ששיטת ההפחדה עשתה את שלה – אל סלבדור ניצחה 1:2 ב"אחד המשחקים הגדולים בהיסטוריה", כפי שכינו אותו כלי התקשורת המקומיים, והמקסיקנים חזרו הביתה עם הזנב מקופל בין הרגליים.

עכשיו, רגע לפני ההתמודדות בבית הצפון-מרכז אמריקאי בין הונדורס לאל סלבדור (בין רביעי לחמישי, 04.30 שעון ישראל), כאשר לשתי הנבחרות סיכוי דומה להעפיל למונדיאל, נמצאים האוהדים בטירוף חושים. "שתי המדינות משוגעות על כדורגל, בלי קשר למה שהיה בעבר. אנחנו בסך הכל רוצים להתקדם, ועלייה למונדיאל תהווה עבורנו קרש קפיצה משמעותי", ניסה אלפרדו פאצ'קו, כדורגלן נבחרת אל סלבדור, להסביר את מצב העניינים, כשהוא יודע שנבחרתו לא ניצחה ב-16 משחקיה על אדמת הונדורס.

שבועיים לפני המשחק זימן נשיא הונדורס, מנואל זלאיה, את מקבילו מאל סלבדור, אליאס אנטוניו סאקה, כדי לדון בחלוקת עצמותיו של הגיבור ההונדורי הקבור באל סלבדור, הגנרל פרנסיסקו מוראסאן. "אנחנו יוצרים היסטוריה חדשה", הכריז זלאיה, וכדי להמחיש את רצינות כוונותיו, כלל בין המוזמנים את מי שסחף את אל סלבדור למלחמה ב-1969, הנשיא לשעבר אוסבלדו לופז, הנחשב לאחד האנשים השנואים בהונדורס. לא ברור אם זלאיה תיזמן מראש את המפגש נוכח משחק הכדורגל הצפוי, אך גם בלי להתכוון הוא השיג את התוצאה הרצויה.

"בדור שלנו כבר אין ממש עוינות כלפי אל סלבדור, האמת היא שאני יכול לאחל להם רק טוב כי הכדורגל זה סם החיים שלהם, בדיוק כמו אצלנו. קוסטה ריקה ומקסיקו הרבה יותר שנואות", הבהיר אוהד הונדורי את התחושה הרווחת במדינה לקראת המשחק שיציין 40 שנה למלחמת הכדורגל. פיפ"א, מצידה, לא נותנת לאידיליה לבלבל אותה וכבר הכריזה על המשחק כבעל רגישות גבוהה, כך שכוחות שיטור רבים יאבטחו את 25,000 האוהדים שיגדשו את האיצטדיון בסן פדרו סולה. ב-14 באוקטובר תיפגשנה השתיים שוב, במחזור האחרון של בית המוקדמות. כמו לפני 40 שנה, אחת מהן עשויה להעפיל למונדיאל והשנייה לחזור הביתה מתוסכלת. הפעם, אפשר להתחייב, זה לא ייגמר במלחמה.