גודס, שמיר – מה זה כבר משנה

לאחד השירים הכי פחות מוערכים שלו (ובתוך כך, אחד הטובים), קרא לאונרד כהן That Don't Make It Junk. לא קשה למצוא בשיר עצמו, או באלבום הנפלא בו הוא עטוף, פנינות גאונות. זה קל, במקרה של לאונרד כהן: כמו לתקוע סיכה בגלובוס מסתובב. אלא שבין גאונות צרופה אחת לשניה התחבאו להן ארבע השורות הבאות, באחד הבתים הטובים ביותר שיכתוב הכהן הגדול בחייו:

I know that I’m forgiven,
But I don’t know how I know
I don’t trust my inner feelings –
Inner feelings come and go

ספק אם יש קווי דמיון מקבילים רבים בין לאונרד כהן ודני קליין. הראשון ימלא את אצטדיון רמת גן, השני נלחם על מכירת מנויים במלחה; הראשון משורר ענק שגורם לאנשים לבכות ולצחוק בו זמנית, לשני אמנם פה גדול, אך לא כזה שמוציא מרגליות על בסיס רב שנתי. אלא שאם לאונרד כהן יכול ליהנות מלגיטימיות מסוימת על ששוכח דברים – בכל זאת, הוא כבר בן 74 – אצל דני קליין לא מדובר במקרה של שכחה: הוא פשוט מסרב לזכור. לא מעוניין במיוחד ללמוד.

הפיטורים של גיא גודס מהפועל ירושלים הם בסך הכל עוד יום בהיסטוריה הארוכה של המועדון. בעוד חמש, עשר או עשרים שנה לא נזכור אותם כמרעישים, כיוצאי דופן, כלא שגרתיים. אולי זו הבעיה הגדולה מכולן: כשזה מגיע להפועל ירושלים – קבוצה שלעתים נוטה לקחת סממנים רעים של הכדורסל הישראלי ולדחוף אותם אל מתחת זכוכית מגדלת – הכל כבר הגיוני. שרון דרוקר, ארז אדלשטיין, צביקה שרף, אפי בירנבוים, פיני גרשון, דן שמיר ואחרים. אל הרשימה המכובדת למדי הזאת מצטרף גיא גודס, כמאמן נוסף שנפרד מהמועדון בטרם עת. באם היתה ניתנת הבחירה, סביר שירושלים היתה מחזירה כעת כל אחד מהמאמנים הללו, תוך רגע. אבל מועדון שלא יודע להעריך את ההווה, דינו לא ליהנות מהעתיד.

הקפריזיות של דני קליין וחבריו, אותן קפריזיות שלמדנו לאהוב ולהעריך אצלו לאורך השנים (ואכן, קליין ראוי להערכה על שמצליח להעמיד תקציב ראוי וקבוצה טובה באופן מסורתי), עוברות כל גבול ופוגעות אנושות בסיכויים של הפועל ירושלים להפוך מהאלטרנטיבה הנצחית, למועדון שקודם כל מסתכל פנימה. מועדון שלומד לקחים, שמשתפר עם הזמן, שלא מוצא פתרונות מיידיים, כי הם לא קיימים. גיא גודס בשום פנים ואופן לא נכשל בהפועל ירושלים. הוא פתח את העונה נהדר, לא הפסיד ולו פעם אחת בבית, והביא את קבוצתו לחצי גמר הגביע וחצי גמר הפיינל פור. מכבי תל אביב, כזכור, מעדה בשמינית גמר המפעל הראשון, ולא היתה רחוקה מלהפסיד לגלבוע/גליל בחצי גמר השני. שיטת הנוק-אאוט יכולה להחמיר עם קבוצות כפי שהיא יכולה להאדיר אחרות, אבל מנהלים גדולים יודעים להסתכל סנטימטר אחד מעבר ללוח התוצאות הסופי. להביט בדרך – אחורה, וגם קדימה.

נכון, הפועל ירושלים היתה רחוקה מלשחק כדורסל מושלם העונה. אבל בשלבים רבים שלה היא היתה הקבוצה הטובה בליגה, הציגה משחק קבוצתי נאה והגנה ראויה לשמה. גודס, בגדול, פגע עם הזרים. באוורס וסניד מעולם לא נראו טוב יותר. יובל נעימי פרץ תחתיו. אם בעונה כזו – עונה מוצלחת, למרות התוצאות הסופיות – הפועל ירושלים לא מוצאת לנכון להמשיך עם מאמנה, אז באמת שמשהו בסיסי התפקשש לו בממלכת דני קליין. הרי גודס הוא המאמן המושלם לבנות איתו קדימה. ללמוד איתו, לתת לו להבין לבד. שנים מדברים במועדון האדום על ההמשכיות שחסרה. לעתים תולים בה את הסיבה לכישלון – הזרים, הם יקרים מדי כדי להשאיר, מכבי גונבת את הישראלים וכו'. ובכן, המשכיות מתחילה מבפנים: היא מתחילה בחוזים ארוכי טווח לשחקנים שראויים לכך, למאמנים שבאמת יכולים לעשות שינוי, אם רק יקבלו את הצ'אנס להוכיח את זה. באנגלית יש משפט שאומר שאתה רוקד עם הבחורה שהביאה אותך לנשף. כנראה שדני קליין לא חובב ריקודים גדול.

והמועמד המוביל להחליף את גודס, כך אמרו, הוא עודד קטש (לפני שהודיע רשמית על הישארותו בגלבוע). האם ניתן להגיד אבסולוטית כי קטש - או שיבק, או שמיר, או קצורין - מאמנים טובים מגודס, ואיתם הפועל ירושלים סוף סוף תגיע לאותם הישגים נחשקים? סביר שלא. כולם ברמה דומה. הם אולי היו לוקחים איזה גביע הודות לשיטת הנוק-אאוט וזוכים בחוזה לעונה נוספת, אבל כל עוד השיטה בהפועל ירושלים עצמה לא תשתנה - כל עוד היא תמשיך להיות קודם כל קפריזית ואחר כך רציונאלית - המועדון הזה לא יילך לשום מקום. דני קליין בוודאי הרגיש רגשות רבים עם תום העונה, סביר שהוא מרגיש אותם גם עכשיו. אבל אלה בסך הכל רגשות, וקשה לסמוך עליהם - הרי רגשות, כפי שלמדנו, באים וגם הולכים. ממש כמו מאמנים.