רואים שש-שש

בדומה לגמר המזרח, גם לסדרה הזו מגיעה אורלנדו כאנדרדוגית ברורה, אולם בניגוד אליה, הסיכוי שלה להפתיע נמוך בהרבה. קודם כל יש את עניין המאצ'-אפים: בעוד שלקו הקדמי של הקאבס לא היה מה להציע מול הווארד בשני צידי המגרש, ללייקרס יש את המפלצת הדו-ראשית "גיינום" שיכולה לעשות לו חיים קשים. ביינום הוא מהיחידים בליגה שבנוי לשמור על הסנטר של אורלנדו מבלי להזדקק לעזרה וגאסול, עם היד הרכה מבחוץ ומהלכי הפוסט-אפ המלוטשים, עשוי להוות אתגר הגנתי שהסופרמן טרם פגש בפלייאוף הנוכחי. הנקודה האחרונה חשובה במיוחד, שכן הגיבוי האווירי של הווארד עשוי לאפשר לפייטרוס להיצמד יותר לקובי (שבניגוד ללברון אי-אפשר לתת לו מטר ולהמר על הג'אמפרים מחצי מרחק). במידה וייאלץ הסופרמן לצאת מהצבע או יסתבך בעבירות (מה שקורה לו לעיתים רחוקות מדי), הממבה ינצל זאת ויהרוג את הגנת המג'יק בחדירות אל הסל.

אך לא פחות ממאצ'-אפ נקודתי זה או אחר, חשוב בעיניי העניין המנטלי. המג'יק, למרות כל ההצהרות על "לא להסתפק בהגעה עד הגמר", אינם מרגישים את אותה תחושת הדחיפות כמו הקבוצה מנגד. הלייקרס היו שם בשנה שעברה, גם אז כפייבוריטים, וקיבלו בראש מקבוצה שפשוט רצתה יותר מהם. השנה יותר מדי מונח עבורם על הכף. הקריירה של פיל, שלא יכול להרשות לעצמו הפסד נוסף למאמן אנדרדוג, הקריירה של קובי, שאם ייתן הופעה חלשה נוספת בגמר ההשוואה לג'ורדן תתאבד בעצמה, וגם חלקים מהצוות המסייע עלולים שלא למצוא את עצמם במדים צהובים-סגולים במידה והאליפות שוב תחמוק להם בין האצבעות. יותר מדי דברים לשחק עבורם. אז כן, אורלנדו חמודים, מגניבים ומגיע להם את כל הפירגון שבעולם, אך אליפות הם לא יקחו. לא השנה. לייקרס בשישה משחקים.

מבחינה מקצועית, אורלנדו עדיפה. היא משחקת את הכדורסל הטוב ביותר שלה כבר יותר משבועיים, ההתקפה שלה נראית בלתי ניתנת לעצירה ומבחינה הגנתית יש לה יותר יכולות מהנדמה להתמודד עם הלייקרס. השיטה של סטן ואן גנדי לא הייתה אמורה להתאים לפלייאוף לפי רוב הפרשנים, אבל בפועל מתברר שהם בנויים נהדר להתמודדות מול שאר הגדולות בליגה, שמצידן לא יודעות איך לאכול את ההרכב הנמוך. זה יכול לקרות גם בגמר. גם היעדר הביתיות לא נראה כמו מכשול רציני מדי לקבוצה שניצחה משחק שביעי בבוסטון והייתה במרחק שניה מלנצח פעמיים ברציפות את הקבוצה הביתית ביותר בעשור האחרון.

אבל ניתוחים מקצועיים הם לא הכל. בסופו של דבר, זה הגמר של קובי בריאנט. אף פעם לא הייתי מחובבי קובי – הוא תמיד היה מהשחקנים שהערכתי אבל לא הצלחתי לאהוב. אך דווקא בגלל זה אני יכול להגיד בלב שלם: מגיע לו. לאף אחד בליגה לא מגיע יותר. אף אחד ב-NBA לא עבד קשה יותר מקובי בשנים האחרונות, מנטאלית ומקצועית. הוא סבל כל כך הרבה, המציא את עצמו מחדש כמה פעמים, הוספד מחדש אחרי כל הדחה כואבת ותמיד חזר מחוזק יותר, עם עוד קצת כוחות ועוד הבנה לגבי מה שצריך כדי להוביל קבוצה לאליפות. בכל מה שקשור למנהיגות, הוא היה צריך ללמוד דברים שלשחקנים גדולים אחרים באו באופן טבעי. והוא עמד באתגר, הגיע לרגע בו אין ראוי ממנו לאליפות. אני לא רואה מצב שהוא ייתן לרגע הזה לחמוק ממנו. זה לא יהיה קל, כי אורלנדו קבוצה נהדרת, אבל זה כן יהיה: הלייקרס ב-7.

אני אחלק את התחזית שלי לשניים, קודם לכדורסל נטו: הבעיה העיקרית של אורלנדו היא שהקו הקדמי של הלייקרס הוא גבוה ומגוון גם יחדיו. אם בקליבלנד בן וואלאס וזידרונאס אילגאוסקס התקשו לעצור את דוויט הווארד בשל האיטיות וחוסר האתלטיות שלהם, עכשיו ניצב מול סופרמן אנדרו ביינום. נכון, עד עכשיו הוא היה לא יציב ולעתים הססן, אבל רק מבחינת המסה הוא יכול להתמודד מול הטנק של המג'יק ולצמצם את כמות הפעמים שהלייקרס עושים עליו דאבל טים. ואם ורז'או התקשה לרדוף אחרי רשארד לואיס ומצד שני לא היווה איום התקפי גדול במיוחד, אז כאן יש את למאר אודום, שהוא גם אתלט, גם ריבאונדר מעולה וגם יכול לחייב את לואיס לשחק הגנה. אם ביינום, גאסול ואודום יהיו פעילים בריבאונד ההתקפה, להווארד לבד יהיה קשה לעצור אותם.

התוספת הצפויה של ג'מיר נלסון לספסל המג'יק יכולה לתת להם דחיפה מצוינת, שכן בשני משחקי העונה הרגילה בין הקבוצות (אותם ניצחה אורלנדו) המצטיין של המג'יק היה הרכז המהיר, והלייקרס הראו בפלייאוף הזה (ארון ברוקס) ובשנים עברו (טוני פארקר, כריס פול) שהם מתקשים מול רכזים מהירים. מצד שני, חזרה של שחקן שהיה פצוע זמן רב עשויה לשבש את האיזון בקבוצה, להוציא את רייפר אלסטון (שגם ככה הוא לא שיא היציבות) מהמשחק ולפגום בהגנה. עד כאן כדורסל. עכשיו לקטע המנטאלי: נראה לכם שקובי בריאנט ייתן לתואר הראשון שלו בלי שאק לחמוק ממנו עוד פעם, כמו בעונה שעברה? נראה לכם שפיל ג'קסון יסכים להותיר את אחת מאצבעותיו ללא טבעת שנה נוספת? אני מאמין שהלייקרס למדו מטעויות העונה שעברה ומשאננות הסיבובים המוקדמים ועכשיו הם, ובעיקר קובי, מריחים דם והם לא יעצרו עד אשר התואר יהיה בין שיניהם. הלייקרס לוקחים בשישה משחקים. צמודים.

לאורך הפלייאוף של הלייקרס ניתן היה להבחין ב-2 מאפיינים עיקריים. אחד: במשך לא מעט דקות נראו האגמים כאילו הם משחקים במחנה טרום עונה, כולל רפיון מביך בהגנה וחוסר יכולת לנעוץ שיניים גם ביריבות המקרטעות ביותר. שתיים: כשזה באמת היה חשוב, כמו במשחקים 7 מול יוסטון או 6 מול דנבר, שיחקה הקבוצה כדורסל כמעט מושלם, ששום קבוצה בליגה לא היתה מסוגלת להתמודד איתו מבלי להזדקק לתחתונים רזרביות. אם תשאלו אותי, הלייקרס האמיתית היא זו שראינו בשני המשחקים המאוזכרים לעיל – כשהיא מרוכזת וממוקדת מדובר בקבוצה דורסנית שלא מותירה ליריבה שלה סיכוי, והחלק הבאמת מבאס (מבחינת אורלנדו) זה שהלייקרס נוטה להתפקס דווקא כאשר היא עם הגב אל הקיר.

הסיכוי היחיד לניצחון מבחינת אורלנדו הוא לעשות ללייקרס את מה שהיא עשתה לקליבלנד. כלומר, להוציא מהלייקרס את מודל 2007 שלהם, כי במקרה ושכחתם, גם הלייקרס, עד לא מזמן, היו חסידים גדולים של שיטת ה"תנו לקובי לנצח", שכזכור, גרמה לו בעיקר להפסיד. משמעות הדבר היא שאורלנדו צריכה לעשות כל שביכולתה כדי להוציא את שאר השחקנים בקבוצה מריכוז, בעיקר את גאסול ואודום. המפתח העיקרי על מנת להשיג את המטרה הוא להימנע מדאבל טים על קובי, גם אם הדבר יעלה ב-40 ו-50 נקודות שלו. גאסול, ובעיקר אודום, הם שחקנים שנוטים להירדם כשאינם משותפים מספיק במשחק, ולהפוך אנמיים בהתקפה, וחסרי תועלת לחלוטין בהגנה. אחת הדרכים שלהם להיכנס למשחק היא דרך ריבאונד ההתקפה, כפי שראינו במשחק 7 מול יוסטון, ולכן חייבת אורלנדו למנוע זאת בכל מחיר. האחריות, כרגיל, נופלת על הכתפיים של הווארד. אם הוא יצליח לשלוט בצבע בהגנה, יהפכו החיים שלו בהתקפה לקלים הרבה יותר. במידה ולא – אל תתפלאו לראות משחקים שמסתיימים גם ב-20 ו-30 הפרש. בסופו של דבר, אורלנדו בהחלט מסוגלת להתמודד עם הלייקרס כשווה. מצד שני, גם דנבר היתה כזו במשך 5 משחקים. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. איך זה ייגמר הפעם? נכון: ב-2:4 לקבוצה הטובה יותר.