מפריטים את רמת השופט

האמינו לי, להישמע כמו תקליט שבור זה לא אחד מתחביביי הרבים, אך עם זאת - אבל יש לנו אחלה פלייאוף. הגמרים האיזוריים מותחים, איכותיים ורחוקים מלהיות סגורים. יש סיבה לקום כל לילה. ובכל זאת, אנשים רבים מתקשים להשתחרר מתחושת מיאוס בלתי ברורה כלפיי הפלייאוף הנוכחי. הם עוקבים עם חצי עין בלבד אחרי המתרחש, מרגישים כאילו ה-NBA הולך להם לאיבוד, השנה יותר מתמיד. והאשמים, גבירותיי ורבותיי, הם לא השחקנים – גם לא הקבוצות. לאשמים יש משרוקית בפה.

השנה הפך השיפוט באופן רשמי לבעיה מספר 1 בליגה של דיוויד סטרן, ובפלייאוף הפך לבעיה שמסוגלת גם להחריב למר סטרן את הליגה. למרות שהפרשה המרכזית הקשורה בשופט בשנים האחרונות הייתה זו של טים דונהי המהמר, זה לא ממש העניין. הבעיות האמיתיות הן עמוקות יותר, בסיסיות יותר. בנסיון למפות את הסיטואציה המורכבת הזאת, בואו ננסה לחלק אותה לארבעה גורמים עיקריים.

הנושא הלוהט בתחום השיפוט, הסיבה המרכזית שאוהדים מרגישים מיואשים, כאילו כל העסק מכור מראש. ואגב, אמרתי כוכבים? סליחה, התכוונתי לברון ג'יימס. יש תחושה שכל פעם שלברון נכנס לסל הוא יקבל שריקה, שאפשר לוותר על האקט ופשוט לשלוח אותו ישר לקו העונשין. מאמנים, פרשנים ואוהדים מתלוננים על זה כל השנה, אך בסדרת גמר המזרח מול אורלנדו זה בולט במיוחד. השיא היה בשריקה שג'יימס קיבל בסוף הזמן החוקי של המשחק הרביעי, בפיגור שתי נקודות וכמה עשיריות לסיומו. למרות שהילוכים חוזרים מראים על מגע רגליים כלשהו בינו לבין פייטרוס שניתן לראות בו פאול, זה היה מצב קלאסי בו לברון כבר איבד כל סיכוי להגיע לזריקה ורק ניסה לסחוט פאול, לכן היה הרבה יותר נכון להימנע משריקה. מיותר לציין שהשופטים לא עשו זאת.

לאורך כל השנים קיבלו כוכבים כבוד מוגזם מהשופטים, ותמיד זה היה מעצבן: מייקל ג'ורדן קיבל הנחות, דווין וויד נעזר בשריקות על כל מגע כדי לקחת אליפות, וגם לשאקובי לא היה חסר כבוד מאנשי המשרוקית. אז למה עם לברון יש תחושה שזה עבר את הגבול, שהפעם הגענו לרמה בה היריבות של המלך מרגישות מיואשות עוד לפני המשחק - כי לא חשוב מה יקרה, בסוף הוא יקבל את השריקות? כמו תמיד, כאשר עולות שאלות כאלו מתעוררות תיאוריות קונספירציה. יש הטוענים שהשופטים הונחו לדאוג לגמר של קליבלנד-לייקרס בכל מחיר. הליגה מעוניינת בקוברון, הפלייאוף נבנה לקראתו, הכינו פרסומות עבורו, אז מי זאת האורלנדו הזאת שתבוא ותהרוס הכל? זה נחמד, ואולי גם נכון במקום מסוים – אך זו לא הסיבה האמיתית לבעיה.

האלמנט הפסיכולוגי של סופרסטאר בקנה המידה של לברון ג'יימס או קובי בריאנט הוא אחד הגורמים העיקריים לכבוד ששחקנים גדולים מקבלים מהשופטים. כאשר יש בציבור תחושה ששחקן לא מסוגל לטעות, זה מחלחל גם לשופטים. אם הוא נכנס לסל והחטיא, משהו בסדר הקיים לא הגיוני. ויותר מזה- יש בכוכבים שהוזכרו בתחילת הסעיף משהו אצילי, משהו שגורם לכך שכל מה שהם עושים נראה טבעי. גם כשהם קופצים לתוך שחקן הגנה, איכשהו יש תחושה שהם היו במרחב שלהם ושחקן ההגנה הוא זה שביצע תנועה לא טבעית. כאשר שחקנים פחות גדולים מנסים לעשות את אותו הדבר, זה תמיד נראה מגושם. לא אצל הקובים והלברונים. בזכות הפיזיות המדהימה של לברון, הוא תמיד נראה יציב במהלך מגע והשומר שלו תמיד נראה לא יציב. לשופטים זה נראה כאילו השומר ייצר את המגע, למרות שפעמים רבות ג'יימס פשוט נכנס עם הגוף לתוך המרחב שלו. נחשו איך זה נגמר בתשעים אחוז מהפעמים.

עדיין קליבלנד-אורלנדו, עדיין לברון ג'יימס. לקראת סוף המשחק השלישי המלך עולה לשלשת ייאוש ומקבל גג ענק מהווארד. שריקה. שלוש זריקות עונשין. מהלך לפני זה אילגאוסקס חוסם נקי שחקן של אורלנדו. שריקה. עונשין. השנה, יותר מתמיד, השופטים מפספסים שריקות יחסית קלות, שורקים כשלא צריך, לא שורקים כשצריך, מחלקים עבירות תוקף ושלוש שניות באופן רנדומאלי לחלוטין, נותנים לשחק רבע אחד ואז שורקים על כל מגע בשני, ולא שמים לב ששחקנים מטיילים בתוך העיגול בזמן כדור ביניים. טעויות תמיד היו, כמו גם טענות ששופטים מכריעים אליפויות. אבל עם הזמן המצב נהיה חמור יותר, והשנה יש כמות מדהימה של משחקים אותם השופטים פשוט הורסים. הם משגעים את השחקנים, משגעים את המאמנים, משגעים את הקהל, ובעיקר יוצרים תחושה של מקריות.

למה זה קורה? הסבר אחד הוא שרמת השופטים פשוט נחלשה. ביל סימונס מ-ESPN דיבר על זה לאורך כל העונה - הליגה לא מייצרת שופטים ראויים כבר עשור וחצי. בזמן שאצל השחקנים דור בא והולך, החבר'ה עם המשרוקית הם עדיין דיק באבטה הליצן, האחים הבין-גזעיים קרופורד, ההוא שנראה כמו סטיב מרטין. הם כבר בני שישים ושבעים (!) ועוסקים במקצוע שדורש יכולת פיזית וקבלת החלטות במאמץ. כשחושבים על זה, זו בהחלט תופעה משונה - איך יכול להיות שאין שופטים חדשים שיכולים להחזיק משחקים גדולים? איך תחום מהותי כל כך במשחק כל כך דינמי סטטי עד כדי כאב? ואיפה השוויצרי ההוא, מגמר ליגת האלופות – הוא לא ענה לטלפון?

מה שמביא אותנו לנקודה נוספת - המשחק הזה נהיה בלתי ניתן לשיפוט. מאוד קל לשבת מול הטלוויזיה וההילוכים החוזרים, אבל לשופטים, כמאמר הקלישאה, אין את הלוקסוס הזה – לפחות לא במשחק שוטף. השחקנים היום הרבה יותר אתלטים מבעבר, ובגמרים האיזוריים זה בולט במיוחד. איך בן אנוש יכול לעמוד בקצב של תופעות טבע כמו לברון ודוויט הווארד? אין היום סנטרים קלאסיים שעובדים לאט כמו בעבר. לא. היום הכל קורה בקצב מטורף. שופטים חדשים לא מצליחים לבסס מעמד בגלל שהם נמצאים במצב בלתי אפשרי וטועים בלי הפסקה, לכן אנחנו נשארים עם שופטים שעשו לעצמם שם בימים בהם הקצב איטי יותר, והמשחק קל יותר לשיפוט.

משחקים עם 80 זריקות עונשין הפכו לעניין שבשגרה בפלייאוף הזה. משהו כמו 4-5 דקות בלי סל שדה, לפעמים במאני טיים, זה הסטנדרט. דקה ממוצעת ברבע הרביעי של דנבר-לייקרס הייתה: כרמלו זורק עונשין, קובי זורק עונשין, כרמלו זורק עונשין ו...הפתעה - גאסול זורק עונשין! גם אם השיפוט עקבי וישנן יחסית מעט טעויות, משחקים של 80 זריקות מהקו הם הדרך הטובה ביותר להבריח קהל. זה מגיע מהנסיון לתת יתרון להתקפה, לשרוק על כל מגע. זה מגיע מהתקופות בהן שחקנים כיסחו מתחת לסל בלי תגובה והקבוצות הבולטות בליגה היו כאלה שיוצרות כדורסל מגעיל לצפייה- הבד בויז של דטרויט, הניקס של ג'ף ואן גנדי, מיאמי של פט ריילי.

הבעייה היא שעכשיו אנחנו בקיצוניות השנייה. אין כמעט אפשרות למשחק קשוח באמת. כל פאול גס נהיה פלייגרנט ובעיקר- שחקנים שיודעים ליצור מגע יכולים להגיע לקו העונשין כמעט כל התקפה, אפילו לקחת ככה אליפות בסיטואציה מסוימת. אם פעם היו מתגמלים את השחקנים הקשוחים, הגישה הנוכחית מתגמלת את התחמנים, אלה שיוצרים מגע אבל גורמים לו להיראות כאילו פגעו בהם, הפלופרים, אלה שמתגנבים לפני שחקן רק כדי לסחוט עבירת תוקף. זה אף פעם לא טוב שהשיטה מתגמלת את הסוג הזה של השחקנים. האידיליה, כמו תמיד, נמצאת באמצע. אמצע שהליגה מפספסת על בסיס כמעט קבוע.

מאז ימי הקטטות בין הניקס למיאמי וארטסט בפאלאס החוקים דואגים לסרס כל רגש או סיכוי לרגש. השופטים נדרשים להתערב בכל מבט מאיים או טראש טוק, נזעקים כל פעם ששני שחקנים מתקרבים אחד לשני וכן, גם שורקים בלי הפסקה כדי למנוע מהמשחק להתפתח באופן שמאפשר פאולים חזקים שיכולים להתחיל בלגאן. הפעם האשמה היא לא בשופטים עצמם, אלא בחוקים שמנחים אותם. גם כאן הכוונות טובות אבל התגובה קיצונית מדי. השופטים מחלקים טכניות על ימין ועל שמאל - על מגע שחורג במעט מהמשחק, על ויכוח או תנועה עצבנית, על טראש טוק, על שמחה מוגזמת, על חיוך שנראה לשופט מזלזל. הליגה גם מתערבת אחרי משחקים, כולל הרחקת שחקנים שקמו מהספסל. בכך המשחק מאבד חלק גדול מהטעם שבו, והליגה לא שמה לב לנזק שהיא מייצרת בחוסר הפרופורציות שלה.

זאת גם הנקודה ממנה יכול להתחיל השינוי. להורות לשופטים הקיימים לשחרר קצת את הרסן זה משהו שאפשר לעשות כבר עכשיו. אבל זה יהיה שינוי קטן בזמן שדרושה מהפכה גדולה: גידול דור חדש של שופטים איכותיים, הבדלה בין סוגי המגע שהם פאול לבין אלה שלא, והנחיה ברורה לשרוק פחות, בעיקר במהלכים מכריעים – בלי קשר לשחקן שמחזיק בכדור באותו רגע, וכמה פרסומות הוא עושה. עצם העובדה שהשופטים הקיימים היו שם גם בתקופות שונות יכולה לעזור, הרי מחד הם לא נעולים על הגישה הנוכחית, ומאידך יודעים איך היה כאן פעם. עדיין ניתן למצוא מעט אופטימיות באוויר, ושינוי הוא בהחלט אפשרי. אחרי הכל, דיק באבטה שפט בקרב של דוד נגד גוליית, ושם הוא לא שרק אפילו טכנית אחת.