הגול לא עובר, חביבי

עדן בו בסט לא האמין שלשער שהוא יכבוש מול הכח רמת גן יהיו כל כך הרבה השלכות. הוא בסך הכל כבש שער שהעניק להפועל תל אביב ניצחון 2:3. עוד שער, לא משהו חריג. אלא שלגל לוי, קשר הכח, זה גרם, בין היתר, לזרוק בקבוק לעבר אוהדי הפועל תל אביב.

אחד מאנשי המשק של הכח התעמת עם השחקנים האדומים, ואם זה לא מספיק, כאשר פתח את הטלפון הסלולרי, חיכה לו על הקו איזי שירצקי, הבעלים של קרית שמונה. "שיחקת אותה עדן. תודה. זה גול שעזר לנו מאוד", אמר הבוס לשעבר של בן בסט, אחרי שפער הנקודה בתחתית בין קרית שמונה שבמקום ה-11 להכח שבמקום ה-12, נשמר. לאחר מכן, מיותר לציין, הטלפון של בן בסט לא הפסיק לרטוט ולקלוט שיחות מאנשים אחרים בקריה.

מה שבן בסט חווה ביום שני יהיה כאין וכאפס, אם וכאשר אחד משחקני מכבי פתח תקוה, הפועל פתח תקוה, או אפילו בני יהודה, יכבוש בסוף השבוע שער שיוריד את הכח, קרית שמונה או סכנין ליגה. הזכות הזו, גם אם היא חלק ממחויבות ספורטיבית חשובה, היא די מפוקפקת. שמחת הכיבוש מוזרה, תשוקת הניצחון מהולה בכאב על שחקנים שאולי יגמרו את הקריירה בגללך. שחקני היריבה בוכים, שבורים, מרוחים על הדשא. מעבר לכך, יותר מאשר שאתה שמח על השער שלך ועל הגישה הספורטיבית של קבוצתך, דווקא קבוצות אחרות שמחות מכך יותר. אתה הופך לחלק מסערה שלא ממש קשורה אליך, וחייב לתפקד היטב תחת מאות אלפי עיניים בודקות.

אלון חזן מכיר את התחושה. בעונת 93/4 החלומית של מכבי חיפה, עונה ללא הפסדים, המכונה של גיורא שפיגל הגיעה במחזור האחרון לכפר סבא, שהיתה חייבת לנצח כדי לשרוד ולשלוח את הפועל חיפה לליגה השנייה.

רק בתיאור הקצר טמונים כל כך הרבה ניואנסים איתם מתמודדים שחקנים שיכולים להוריד את יריבתם ליגה. תחשבו רק על הרחוב הספורטיבי בחיפה והעניין שהיה לאוהדי מכבי חיפה בירידתה של הפועל. במשחק עצמו כפר סבא עוד עשתה קולות של מאמינה, והובילה בשער כבר בתחילת המשחק. אלא שחזן (עם שער אחד) וחבריו עשו מהפך עם רביעייה, הורידו את כפר סבא והצילו את הפועל חיפה.

"בשום שלב של המשחק לא חשבנו על היריב, אלא רק על עצמנו", נזכר חזן. "מעבר לזה שרצינו להבטיח עונה ללא הפסד, היה חשוב לנו לנצח את הסטיגמות על המנטאליות הישראלית. במיוחד כשהיה מדובר בהפועל חיפה, היריבה העירונית שהרבה אוהדים ירוקים היו שמחים לראות אותה יורדת ליגה. בסיום המשחק, למרות שזכינו באליפות ועשינו עונה מופלאה, התאפקנו שלא לחגוג נוכח הפרצופים העצובים של כפר סבא. זו בהחלט הייתה תחושה מאוד לא נעימה לראות אותם כך. צריך להבין שאת חלק מהשחקנים אתה מכיר, ונפגש איתם במקומות שונים אחר כך. כשאתה עומד ומסתכל עליהם עצובים, זה בהחלט לא עושה הרגשה טובה בבטן. אבל עם כל הצער, אני גאה שהוכחנו ספורטיביות".

יש שחקנים שלוקחים את זה יותר קשה מחזן. בטח במדינה סחבקית כמו ישראל. בעונת 95/6 היה זה ניסן קפטה מעירוני ראשון לציון שהבקיע את אחד משני השערים שהורידו את בית"ר תל אביב לליגה הלאומית, שערים שבדיעבד סתמו את הגולל על הקבוצה האגדית. "התחושה היתה ממש לא נעימה", מספר קפטה. "אתה עובר ורואה את הפרצופים של כולם עצובים ואתה יודע שיש לך חלק לא קטן בזה. מעבר לזה שהורדנו אותם, ישר הגיעו המחשבות על אותם שחקנים שילווה אותם הכתם שבירידת ליגה. זה מאוד קשה לשחקנים שירדו ליגה למצוא אחר כך קבוצה. לי זה ישב על המצפון, אבל יחד עם זאת, אז שיחקנו בשביל הפרמיה והשכר שלנו. גם אני חוויתי ירידת ליגה וזה היה קשה, אז תחשוב מה זה לעמוד בפני השחקנים האלה, שאתה יכול להבין בדיוק מה עובר להם בראש".

שלא תטעו - אין בכתבה הזו כדי לנקות אנשים שחוטאים בחוסר ספורטיביות ומרחמים על היריבה, אלא כדי לתאר את הקושי הכרוך בדבר. הקושי הזה מתחיל הרבה לפני המשחק, כאשר מכריך מהקבוצה המסובכת בתחתית מתקשרים ומבקשים ממך אקסטרה מאמץ או אקסטרה התחשבות. גם במגרש, שחקנים מהקבוצה שעומדת לרדת ליגה לא מתביישים לבקש מיריביהם לרוץ כל כך מהר, ונשאלים שלא בתמימות למה כל כך איכפת להם.

מאיר כהן, שחווה הרבה עונות כאלה, יודע על מה מדובר. "אני אישית אף פעם לא ביקשתי דבר מאף אחד", מתוודה השוער, "אבל לבוא ולהגיד שאין בקשות ואין דיבורים בין שחקנים, זה לא להגיד את האמת. הרבה שחקנים הם חברים מעבר לכדורגל ונפגשים לא מעט פעמים, כך שיש יותר מאפשרות שזה קיים. אני לא מכיר מקרה ספציפי, אבל תמיד יש את חצאי הרמיזות גם בתוך המשחק. לשמחתי, יש הרבה מאוד מקרים שמוכחים בדיוק ההיפך".

דניס לאו היה אחד השחקנים הכי גדולים של מנצ'סטר יונייטד, אבל ב-1973 הוא עבר ליריבה העירונית מנצ'סטר סיטי. הוא לא תיאר לעצמו שבמחזור האחרון של אותה עונה הוא ישחק מול הקבוצה איתה זכה בגביע אירופה, ועוד במשחק שעלול להוריד אותה לליגה השנייה. ללאו היה קשה להפריד, אבל כאשר הגיע להזדמנות נוחה, נעץ את הכדור ברשת ושלח את היונייטד לליגה השנייה. לאו לא חגג את השער, ולעד יזכרו לו את אותו משחק. "אף לא הייתי יותר מדוכא כמו באותו סוף שבוע. אחר 19 שנה שנתתי הכל בכדי לכבוש שערים, דווקא בסוף כבשתי אחד שאני מייחל שהוא לא היה באמת", אמר לימים.

אלי לוונטל, שחקן העבר של הפועל חיפה, חווה משהו דומה. בעונת 1975/6 התרחש דרבי במחזור הסיום, כשניצחון של הפועל עלול להוריד את מכבי חיפה ליגה. במקביל, הפועל פתח תקוה היתה צריכה לא להפסיד להפועל כפר סבא, שחלוצה ישראל פוגל גדל בכחול לבן של מלאבס. פוגל הבטיח לנצח וקיים (למרות חוקרים ביציע), ולוונטל נעץ אחד ובישל את השני מול מכבי חיפה. חיפה בסוף לא ירדה בגלל משחק חוזר שקיבלה מההתאחדות מול שמשון, אבל לוונטל יכול ללמד המון שחקנים שיעלו בשבת כדי להוריד את הכח או קרית שמונה, שיהיו אנשים שיזכרו להם את זה לנצח. "בזמנו כל המשפחה שלי אהדה את מכבי חיפה ולא היה לי קל בכלל", נזכר לוונטל האדום, "אבל היה חשוב לי יותר להיות הוגן. מה הייתי אמור לעשות, לקבל כדור חמישה מטר מול השער ולבעוט אותו לקרן? נכון, התחושות לא היו נעימות והרבה שנים אחרי זה רדפו אחרי אוהדי מכבי חיפה והאשימו אותי שרציתי שהם ירדו, אבל עדיף להיזכר כספורטאי, מאשר להיזכר כמו ישראל כהן".