כוכבי לכת

למרות החום, התקבצו ב-1 ביולי 2008 כאלף מאוהדי מכבי תל אביב בקרית שלום. אימון פתיחת העונה. מאור בוזגלו הוביל את חבורת השחקנים על הדשא, ונופף בידיו לעבר היציעים, שהחזירו לו אהבה, ושרו "הוא צהוב,הוא צהוב". האווירה היתה חגיגית, והאוהדים בצהוב קיוו שמנהיג חדש קם בקריית שלום, כזה שיוליך את הקבוצה ביום שאחרי אבי נמני. עשרה חודשים אחר כך, מכבי תל אביב קנסה את בוזגלו בסכום של 50 אלף דולר בגלל התבטאויות אביו נגד המועדון. הכוכב שניקז אליו תקוות עצומות בתחילת העונה, הפך בעיני האוהדים לסמל הכישלון של העונה, לבחור צעיר שהקריירה שלו מנותבת על ידי אביו, לכזה שלא מסוגל לעמוד בלחץ ולהוביל את הקבוצה להישגים.

הכדורגל האירופי מייצר כוכבים שהם מודל לחיקוי ומושא הערצה לאורך שנים. כל מועדון, מהצנועים ועד למעוטרים ביותר, מתגאה בשחקני בית או סמלים שאפשר להזדהות איתם, ליהנות מהם, להעריך אותם. צ'אבי ואינייסטה הם אבני היסוד של ברצלונה; איטליה בעיצומו של מסע פרידה מתוקשר ממאלדיני, הליגה האנגלית כיבדה את גיגס בתואר שחקן העונה. בעוד שהכדורגל העולמי ממשיך לייצר לנו כוכבים, הכדורגל הישראלי מתפרק מנכסיו בתחום זה.

"בזמני העיתונים לא כתבו מכבי נגד הפועל, אלא שייע נגד חודורוב”, נזכר שייע גלזר בימים בהם היה גיבור תרבות. "בכל פעם שהלכתי ברחוב עצרו אותי אנשים, תמונות שלי היו על עטיפות של מסטיקים, והאוהדים לא שכחו את הימים ההם. לפני כשנה, קבוצה של כ-30 אוהדי מכבי תל אביב ערכה מסיבה לכבודי, הם סיפרו לי שהם היו באים למשחקים שלי, ונזכרנו בימים ההם". האם מישהו מאוהדי מכבי תל אביב יארגן כזאת מסיבה לבוזגלו עוד 50 שנה? אין סיכוי. מאז פרישתו של נמני, בולטת יותר העובדה שהכדורגל המקומי בפרט, והספורט בכלל, נטול כוכבים גדולים, כאלה שיהפכו לסמלים, גיבורי תרבות או מודל לחיקוי. מדוע אוהדי חיפה לא מעריצים את רפאלוב? למה לברוכיאן אין שיר מאוהדי בית"ר? איך זה שבעשור האחרון הכדורגל הישראלי לא הצמיח כוכב אמיתי אחד מלבד יוסי בניון?

מאות האלפים שהתקבצו בשיקגו כדי לשמוע את נאום הניצחון של ברק אובמה, הבהירו שגם אמריקה הגדולה, הקפיטליסטית, המנוכרת והמנומסת עד אימה, יודעת לייצר גיבורים ולהאמין בהם. מתוך השפל הגדול, הם מצאו שביב תקווה בכריזמה של הנשיא הטרי. ישראל שונה. קטנה, צפופה, דביקה, משפחתית, ובעיקר צינית. מאוד צינית. "אנחנו לא אוהבים אנשים גדולים מהחיים”, מתאר פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג מאוניברסיטת חיפה, את הקושי להפוך לכוכב בימינו. "אין לנו גינוני כבוד, נכנס אלוף ובקושי מצדיעים לו. אנחנו משדרים 'אתה לא יותר טוב מאיתנו'. אתה מפורסם דה-לה שמעטה. אל תעשה דאווינים, תהיה עממי".

כשספורטאי, או כל כוכב אחר באמנות, העסקים או הפוליטיקה, מתחיל את דרכו בצ'פחה חברית, קשה יותר לחוש את אבק הכוכבים. “כוכבות זה עניין סובייקטיבי”, אומר סוציולוג הספורט, ד”ר יאיר גלילי. "לדעתי הכוכב הגדול האחרון היה מיקי ברקוביץ', כי גיבור תרבות לא מוגבל רק לתחום הספורטיבי, ובחברה הישראלית אין ספורטאים שכאלה. בארה"ב ובאירופה, שם יש חשיפה ופופולריות למגוון רחב מאוד של ענפי ספורט, אפשר למצוא הרבה ספורטאים שמעורבים מבחינה פוליטית. הם לא חייבים לדבר על נושאים ברומו של עולם, מספיק שיפעלו למען סדר יום אקולוגי וכיוצא בזה. בארץ לספורטאים אין אמירה מעבר לתחום בו הם עוסקים".

בשנים האחרונות רווחת הטענה כי בחברה המערבית ישנו תהליך של הארכת גיל ההתבגרות, לעתים עד גילאי העשרים המאוחרות. ללא מעט אמהות לחיילים יש את הטלפון של המ”פ, ולא חסרים סטודנטים שחוזרים מדי פעם לבית ההורים בשל מצוקה כלכלית. גיל ההתבגרות ומאפייניו הדוריים לא פוסחים גם על הספורטאים הצעירים. "בדור הקודם ההורים היו פחות מודעים לכוכבות ולכדורגל, ולכן פחות מעורבים”, מסביר פסיכולוג הספורט נועם אייל. "היום ההורים מאוד מעורבים וגורמים נזק. בא אבא ללא כל ידע וקובע 'אני המאמן המנטלי של הילד'. ההורים נוטעים בצעירים תחושה של בהלה, כי הם כל הזמן חייבים להוכיח שהם בסדר. זה מונע מהאישיות להבשיל”.

מאור בוזגלו, מי שאמור להיות הכוכב הגדול של הכדורגל הישראלי, אך טרם הפך לכזה, הוא דוגמה קלאסית. אביו, יעקב בוזגלו, מעורב עמוקות בקריירה שלו מאז היה ילד, והקנס שספג ממכבי תל אביב הוכיח שדבר לא השתנה. "מאור בוזגלו כבר מזמן לא מתפתח ככדורגלן, אלא במקרה הטוב משחזר את היכולות שלו, והעונה ראינו כמה הוא מוגבל פסיכולוגית במכבי תל אביב”, ממחיש אייל את הנזק שגורמים הורים לילדיהם. "יעקב בוזגלו הוא דוגמה לאחד שחיי את חיי הילד שלו מתוך נתינה ורצון לקדמו, הרבה הורים אחרים רואים בזה מודל לחיקוי, וזה יוצר את הבעייתיות. הורים עומדים באימון וצועקים לילד דברים הפוכים מזה שאמר לו לפני רגע המאמן, ויוצרים אצלו נאמנות כפולה”.

מעבר לכישרונו, מיקי ברקוביץ' היה מופת לעבודה קשה. הוא ערך אימוני כושר מפרכים, זרק שעות לסל ביד אליהו והתאמן לבד בהיכל הריק. בערוץ 1 צילמו את ברקוביץ' הצעיר עולה ויורד במדרגות היציע, ורץ כשהוא גורר מאחור את מאמן הכושר. בערוב ימיו כספורטאי האינטנסיביות לא פחתה, ומצלמות ערוץ 5 צילמו אותו מזיע בבוקרו של משחק, כשמאמנו האישי רפי בוגטין משגר לעברו פקודות כאילו מדובר בשחקן נוער. הכדורגלנים נחשבים כיום למקצוענים, אבל זה לא ממש מתבטא על המגרש, כי מדובר במקצוענות חלקית.

"נחשפתי גם לכוכבי הדור הקודם, וגם לאלה שמייצגים את הדור העכשווי של ענפי הכדור”, מספר נועם אייל, "ואפשר לומר שיש מעבר בין צורות התפתחות שונות של כדורגלנים. שחקנים בעבר התפתחו בתוך מכלול שרק חלקו היה מכוון מקצועית על ידי מאמנים, והם התפתחו לבד, דרך האינטואיציה, הם ידעו על מה הם צריכים לעבוד כדי להשתפר, ועשו זאת. כיום הצעירים לא פועלים כמעט מעבר למסגרת הקבוצתית, ולא מפתחים לבדם את היכולות שלהם. יש פה ויתור על עצמאות וחוסר לקיחת אחריות אישית של הצעיר על כישרונו, וזה מונע ממנו להתפתח. לכן, לא רואים משחק ראש טוב או יכולת מסירה גבוהה בקרב הכדורגלנים".

"המקצוענות הישראלית מתבטאת בדברים חיצוניים בלבד – תזונה, אורח חיים, משמעת – וזה בא על חשבון ההתפתחות המוקדמת של הכישרון”, מוסיף אייל. "יש ויתור על הסובייקטיביות של הכדורגלן. הדבר הכי חשוב בגילאים 7-14 הוא לפתח יחסי אהבה עם הכדור. היום השחקנים כמעט ולא משחקים בשכונה, ורק בשכונה אפשר לפתח את היכולות האישיות, ללא טקטיקה או מאמן שגוער. בגיל מאוד צעיר הספורטאי נכנס למשמעת שבמקרה הטוב מרסנת ובמקרה הרע מגבילה את השחקן. כתוצאה מכך, השחקנים מאבדים את אומץ הלב, ונוצרים כדורגלנים חסרי תעוזה. זה מוביל ללחץ, כי אי אפשר להצליח בלי להעז, ולכן הם הופכים לחוצים יותר. אוחנה, לדוגמה, היה חלוץ אמיץ, אפשר להיזכר בדריבל שלו מול אוסטרליה, הייתה לו ולבני דורו יכולת לרגש את הקהל, להפתיע, וזאת בזכות האומץ והיכולת האישית הגבוהה".

חוסר התפתחות זו מתבטאת בחוסר הישגיות, שמעמעמת את זוהרו של הכדורגלן. "הספורטאים לא יציבים, לדוגמה, אין מישהו שמתמודד כמה שנים רצופות על תואר מלך השערים”, אומר גלילי. "בספורט האמריקאי הכוכבים עובדים הכי קשה, ואילו בארץ נתקלים באיזה אבוחצירה כזה, שהוא מעט מוכשר, וכבר הורס את עצמו באופן שבו הוא מקבל החלטות".

עמרי כספי הוא כדורסלן מוכשר, שעתידו עוד לפניו. לפני מספר ימים הוא העניק ראיון נרחב לאתר זה, בו דיבר על העונה שעברה מכבי תל אביב וציין את רצונו להיבחר בדראפט ה-NBA. למרות היותו שחקן מכבי, ישראלי שפורח בשנים האחרונות, שחקן נבחרת ואחד שיכול לעשות היסטוריה ולהיות הישראלי הראשון ב-NBA, כספי ספג ממאות הטוקבקים בעיקר בוז ולעג. כולם יודעים שאין למילה "פרגון" מקבילה בעברית, וזו חלק מהציניות שפיתח חובב הספורט הממוצע. אבל הראיון עם כספי הוא גם דוגמה להשפעת התקשורת על כוכבי הספורט של ימינו. אם פעם הסיקור התמצה בכמה עיתונים יומיים, הרי שכיום יש ערוצי ספורט, תכניות רדיו ועשרות אתרי אינטרנט, שמעמידים את הכוכב במרכז הבמה, אך גם חשוף בכיכר העיר. אם בעבר בקושי ראית אותם ובעיקר דמיינת, היום אתה יודע איפה הם אוכלים, מתי הם מבלים ועם מי הם בוגדים. בעבר, לא ידעת מהם הפגמים של הכוכב הנערץ עליך, היום אתה קורא על כולם מדי יום.

"ההערצה בישראל מאוד זמנית, יש סלבריטאי מדף בכל השטחים, והתקשורת ממצבת אותם ככאלה", אומר אלמוג, שסבור שהמחיר אותו משלמים הספורטאים הוא הוגן. "תקשורת הספורט יצרה מצב בו יש תהודה לספורטאים. היום להיות ספורטאי זה מכובד, וזה לא היה קיים בעבר. העניין הציבורי בספורט עלה פלאים, ואפשר למצוא אנשים כמו אברהם גרנט ופיני גרשון מרצים על מצוינות, דבר שלא היה קיים בעבר".

אבל הדוגמה של כספי, בדומה ללא מעט כדורגלנים וספורטאים אחרים, ממחישה כי אותה תהודה היא סוג של חרב פפיות. "התקשורת מגמדת, הופכת את הספורטאי לאנושי, מציגה גם את הצדדים הפחות טובים שלו, ולכן יש פחות כוכבים”, אומר גלילי. "התקשורת גרמה לנו להפוך גלובליים, וכוכב מקומי תמיד יושווה לכוכבים בחו"ל. בניון יכול היה להיות פה כוכב גדול, אבל אף פעם הוא לא היה מגיע למעמדו כיום, אם לא היה הופך לכוכב גם באנגליה. ההיחשפות לכוכבים בקבוצות העילית של אירופה מכניסה אותנו לפרופורציות".

החשיפה הגוברת לכדורגל האירופי בשנים האחרונות העצימה את היחס המזלזל שחש האוהד הממוצע כלפי הכדורגלן הישראלי הממוצע. הכדורגל האירופי מייצר כוכבים גדולים בעלי יכולות פנומנליות, הקצב מסחרר, האווירה מטריפה, ואנשים מעדיפים לחסוך כסף לביקור באולד טראפורד, על פני רכישת כרטיס לאורווה או לקופסה. "הכישרון, היופי וההישגים של הספורטאי יוצרים התפעלות. בכדורגל הישראלי אין את מי להעריץ, חיפה זכתה באליפות ואין ממי להתפעל שם”, מסביר אלמוג את ניכור הקהל. "כאוהד אתה חייב להתחבר לשחקן, אם בזכות אהבה מצורת המשחק שלו או כל דבר אחר, אתה מתחבר ומתפעל. בארץ אין ממי".

בחודשיים האחרים העולם למד להכיר את פדריקו מאקדה, ילד בן 18 שעלה בהרכב מנצ'סטר יונייטד וכבש שני שערים שהשפיעו רבות על המירוץ לאליפות. לדעתו של אורי מלמיליאן, הבעיה הכי גדולה היא שבניגוד לכדורגל האירופי, זה הישראלי מביע חוסר אמון בכישרונות שלו. “ב-10-12 שנה האחרונות לא מעלים שחקנים בגיל 16-17 לבוגרים כפי שהיה בדור שלי", אומר מי שהוליך את בית"ר בגיל 18 לגביע הראשון בתולדותיה. “שחקן שמשחק בנוער עד גיל 18 ואחר כך הולך לצבא, נעלם. המתנה שקיבל הדור שלי היא שהוא שיחק מגיל צעיר, ולכן התבגרנו מהר כשחקנים, ובגיל 21-21 כבר היינו מנוסים ובשלים".

אלמוג תולה זאת בעיקר ביחס הסלחני בו נוהגים בישראל בשנים האחרונות כלפי השחקנים הצעירים, לעומת אלה האירופאים. "בישראל נהוג לומר 'השחקן צעיר', באירופה זה לא קיים. רפאלוב וארבייטמן נחשבים צעירים, ואילו באירופה יש לך כוכבי על כמו מסי, שהוא רק בן 21. בארץ אם אתה צעיר משמע הכוכבות שלך תגיע עם הזמן, באירופה הכוכבות שלך מתחילה מהנוער. בעיני המילה 'צעיר' מייצרת סלחנות, והמאמנים הם הגורמים לזה. גולסה לדוגמה לא יעלה בהרכב כי הוא צעיר, למרות שהוא מוכשר בשתי דרגות משחקנים שבהרכב. לא נותנים פה במה. המילה צעיר היא מילה מעכבת, וזו הופכת להיות נבואה שמגשימה את עצמה".

הכדורגל הישראלי עבר בשנות ה-90 לידיים פרטיות, לא מעט שחקנים עברו מקבוצה לקבוצה, ובהדרגה תפסו זרים את מקומו של הכדורגלן הישראלי. אם בעבר זכינו לראות שחקנים גדולים כמו אובארוב, צ'אנוב או טרטיאק, שהשביחו את הכדורגל שלנו, כיום מרבית הזרים בליגת העל אינם שונים ברמתם מהמקומיים. "אמרתי פעם ליעקב שחר 'זרקת מיליונים על מתקן אימונים ועוד, בדבר הכי חשוב – מערך סקאוטינג – לא השקעת”, אומר אלמוג, "הייתי במשחק של ויאריאל, מקום קטן, מגרש לא מרשים, אבל הם מצליחים בליגת האלופות כי הם מייצרים ומביאים שחקנים טובים. אני לא בעד לתת עדיפות לישראלים בהרכב, אבל אם הבאת זר, הוא חייב להיות טוב בשתי דרגות מהישראלי”.

במקביל לכניסת הזרים לכדורגל הישראלי, הליגה התרוקנה מאותה שכבה דקה של כישרונות שכן היה להם פוטנציאל להפוך לכוכבים מקומיים, ואלו המריאו לבלגיה, הולנד ודומותיהן. כך נוצר מצב שאין כוכבים בקנה מידה ארצי, אלא מקומי, שחקנים שזוכים להערכה בקבוצותיהם, אך לא מתקרבים לנפילים כמו שפיגלר, שפיגל, מלמיליאן, סיני או נמני. "מאיר כהן, לדוגמה, הוא גיבור ענק בסכנין ובקרב הבדואים בנגב”, אומר גלילי. "ראיתי תמונות עם השם שלו על החמורים שלהם, וכשהייתי במשחק של סכנין נגד מכבי פתח תקוה, היה שם ילד שעל מצחו היה כתוב 'מאיר כהן'. אולי יהיו גיבורים בעכו ורעננה, אבל הרחבת הליגה ל-16 קבוצות תעזור רק ברמה המקומית".

מצבור הסיבות הללו לא נותן לנו סיבה להישאר אופטימיים. "התוצאה הסופית היא כדורגלנים מוגבלי כישרון, ללא התנסות אישית וחסרי אומץ, הגדלים בתוך נאמנות כפולה, ולכן הם ספורטאים חלקיים", מסכם נועם אייל.