רגע אחד בעונה

לפני כשבוע פגשתי מכר ותיק, עיתונאי מוערך שתהה בפני מדוע "אתם לא כותבים על הקטע הזה שאלי טביב העביר איתו להפועל תל אביב ארבעה שחקנים מבלי להשיב תמורה להפועל כפר סבא". "למי זה משנה", הוא מיד נענה, "למי פה איכפת. מדי יום העיתונות צועקת על דברים מסריחים שכל ילד מריח ומתרחשים כאן על בסיס קבוע, ואף אחד לא מתייחס. כולם יודעים מה קורה כאן, אבל לאף אחד כבר לא איכפת. השקר הפך נוח לכולם. הכל ידוע מראש. מה, אתה רוצה להגיד לי, שאבי לוזון לא רואה איך אלי טביב כבר כמעט מנהל את הפועל תל אביב, למרות שהוא בהקפאה או בדרך להקפאה. הוא ביציע, הוא משפיע על בחירת המאמן והוא העביר ארבעה שחקנים להפועל תל אביב. מה עוד? מה יש לעיתונות להוכיח אחר כך? לפעמים אני מרגיש כמו דקארט, שאני צריך להוכיח את מה שנראה מובן מאליו לכולם".

המנגנון המתסכל הזה, באדיבותה הרבה של האין התאחדות לכדורגל, נוצר במשך עשרות שנים. המנגון הזה הופך יותר ויותר מתוחכם, יותר ויותר ציני. מיום ליום הוא מאבד את היכולת להכיל סתירות, הוא דוחה אנטיתזות, גם כשהן ברורות לעין. אלא שכמו במחזה ההוא על הילד, המלך והבגדים החדשים, יום אחד קם שופט כדורגל אלמוני, לכאורה הבורג הכי קטן, ועשה משהו דומה. הוא הגיע למשחק נוער, ראה את אבי לוזון צועק, וכתב על זה בדוח השופט שלו. כולנו – עיתונאים, אוהדים, שחקנים – ראינו את אבי לוזון עושה זאת, אבל כבר מאסנו בסיכוי שמישהו יעניש אותו על זה שהוא לא מבין שהוא יו"ר התאחדות. אלא שלירן זילברמן חשב שזה משהו שאי אפשר להסכים איתו, וגם אם מדובר במשחק נוער, חייבים לציין את זה. כמו עיתונאי שמעלה ידיעות, זאת העבודה שלו.

המנגנון המתסכל הזה, באדיבותה הרבה של האין התאחדות לכדורגל, לא ידע איך להכיל את הדוח. הוא כבר התמודד עם סתירות פנימיות וחזר לסורו, אבל הפעם זה היה קשה מדי. שחקנים, מאמנים, יו"רים, נענשו אך ורק על סמך דוח שופט, אפילו אחרי שהם הכחישו זאת נמרצות. כמה שבהתאחדות ניסו לדחוף את זה מתחת לשטיח, המסקנה תמיד בצבצה: חייבים להעמיד את אבי לוזון לדין. לשנייה המנגון האטום נשאר עם המכנסיים למטה. לרגע, כל מערכת ההכחשה לא יכלה יותר להכחיש. ריח של שינוי, ריח של תקווה שהעלמת העין הסתיימה, ומנגוני הצדק הספורטיבים ורשויות אכיפת הספורט יחזרו לפעול בליגת מכבי פתח תקווה. כיצד אפשר לפטור את אבי לוזון מדוח שופט? עוד לא היה כמקרה הזה. אין דרך יציאה. אבל כנראה שזה היה נמהר להספיד את מוסדות השיפוט של ההתאחדות לכדורגל, שפטרו את אבי לוזון "מחמת הספק". בפעם הבאה שתירצו לתקן משהו בענף האהוב עלינו, תחשבו על זה.

כאוהד מכבי תל אביב, אתה כבר לא יודע מה לחשוב רגע אחרי שהפסדת במשחק עלוב לעירוני קרית שמונה, שאיבדת עניין בליגה כבר אחרי המחזור התשיעי. אחרי הכל, חשבנו שאנחנו רגילים. ועדיין, זה לא פשוט. כל המערכים קרסו, המאמן לא מתפקד, ההגנה ישנה בעמידה, על התקפה אין מה לדבר. בדבר הזה השקיעו 70 מיליון שקל?

באותו רגע, הדבר היחיד שעובר לך בראש הוא סגירת החשבונות. רן בן שמעון צריך ללכת. מי שהגיע על תקן אברהם גרנט המודרני הוא אפילו לא הגרסה החיוורת של ניר לוין. אין לו שליטה על הנעשה, הוא בפאניקה היסטרית, השחקנים לא מקשיבים לו והקהל ממילא איבד תקווה. די, כבר, נמאס, יא...

ואז, רגע לפני שאתה יורה צרור של קללות, אתה רואה אותו מתראיין. מזיע, הלום, מתקשה לדבר ובעיקר מפורק. המראיינת שואלת והוא תוקף. מתקפה חלושה, רופסת, כנועה של אדם המשלים עם גורלו. אחר כך הוא נכנס לחדר ההלבשה של מכבי תל אביב, בפעם האחרונה בשנים הקרובות. זה הרגע שבו אתה כבר לא כועס, מגלה היכן עובר הגבול בין אהדה עיוורת לאנושיות, בין קנאה למצפוניות.

לא יכולתי לכעוס יותר על בן שמעון. יותר משהוא חיסל את המשרה שלו, היא חיסלה אותו. יש לכאורה הצעות שאי אפשר לסרב להן, אחת כזו היא אימון מכבי תל אביב. באותו רגע הבנתי עובדה פעוטה: העבודה הזו אולי מעשירה את הכיס, אבל אוי, כמה שהיא הורסת את הבריאות.

ברגע הגדול והמכריע שלה, כזה שגוזר עונה להצלחה או כישלון, מכבי נתניה כשלה. בהפסד בדו קרב הפנדלים למכבי חיפה היה משהו סמלי. יותר נכון, בהתנהגות של מי שמוגדר ככוכב הגדול של נתניה ואחד משחקני העתיד בישראל. באותו דו קרב פנדלים, איתי שכטר העדיף לשכב על בטנו, עם הראש בין הידיים ולא לצפות בבעיטות. כשאלפי הצופים ביציעים עצרו את נשימתם, שכטר לא הישיר מבט והעדיף להתחבא. שכטר החמיץ פנדל גורלי בחצי הגמר אשתקד ועוד אחד בדקה ה-90 של משחק הליגה מול בני יהודה. ככל הנראה, זו הסיבה מדוע לא רצה לבעוט שוב, אבל משחקן מקצועני צריך לדרוש להתנהג אחרת.

ההתנהגות של שכטר מסמלת גם את הכישלון של לותר מתיאוס בכל הקשור לחינוך הכוכב שלו. המאמן הגרמני ניסה הכל כדי להפוך את שכטר לדבר הבא. ניסה ללטף, ניסה לבקר, ניסה לתת ביטחון, אבל שכטר ברח מרגע האמת. גם מכבי נתניה, כמו הכוכב שלה, לא השכילה להיישיר העונה מבט לקבוצות הגדולות. למרות ניצחונות במשחקים גדולים וריצה אמיתית בצמרת למשך שני סיבובים, היא כשלה להגדיר מחדש את מעמדה כקבוצה גדולה. בניגוד לבית"ר, שידעה להתעלות ולתת טעם מתוק לעונה בינונית, נתניה המשיכה לחשוב בקטן ונפלה בגדול. וכשהבעלים מתכנן קיצוץ וחולם על דיסלדורף, השחקנים הבכירים בדרך החוצה והקהל מאבד עניין, אי אפשר באמת לבוא בטענות לשכטר על בריחה מאחריות. היה לו ממי לקחת דוגמא.

קבלו ויז'ן מהילדות: אתם משחקים כדורגל עם החברים על הדשא בשכונה ולפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, נכנסות לפעולה הממטרות ומתיזות מים לכל עבר. בקיץ זו חוויה מרעננת, בחורף מרגיזה, וכשזה קורה במשחק המרכזי של ליגת העל קשה להחליט אם לצחוק או לבכות. בסביבות הדקה ה-30 במשחק הצמרת במחזור ה-21 בין בית"ר ירושלים למכבי נתניה, הפתיעו הממטרות בטדי את שחקני שתי הקבוצות וגרמו לפרשן אייל ברקוביץ' להתגלגל מצחוק בעמדת השידור.

"איזו שכונה", הטחנו בזעם מול המרקע, וכך ודאי עשו מרבית הצופים שהיוו את 14.2 אחוזי הרייטינג באחד המשחקים הנצפים העונה וחזו בעוד קוריוז מבית היוצר של הכדורגל הישראלי. הגיעו מים עד נפש, תרתי משמע. אירוע זה התרחש יומיים לאחר שמכבי חיפה שקעה בשלוליות המגרש המוצף בקרית שמונה, וכביכול נוצר הרושם שבית"ר שוב במאבק בזכות הניצחון. אלא שמכאן ואילך היו אלה הירוקים שלא הפסידו בדרך להשבת התואר, בעוד הצהובים מהבירה טבעו בים של בעיות קיומיות. כפי שהוכיחו הממטרות, הכל שאלה של תזמון.

ב-9 בפברואר נפתחה הדלת ליקום מקביל. תמיד שואלים "מה היה אם", ובאותו ערב קיבלנו את התשובה. על הדשא בבלומפילד התקבצו שחקני הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים, מונהגים על ידי שני מאמנים שנחשבים שמרנים. למחרת התקיימו הבחירות לכנסת, וכל הקלישאות התאימו למשחק. התוצאה בסיום, 0:4 להפועל, משנית לחלוטין. זה יכול היה להיות הפוך או להיגמר באיזה 4:6 לאחת הקבוצות. חשיבותו של המשחק היא בהיותו הכי שונה, נועז ומבריק שראינו העונה. הקצב היה מסחרר, מצב רדף מצב, עקבים, קורות, תפאורה מושלמת. לפתע זה נראה לא מכאן, לא שייך, לא מאובק, לא עייף, עילג ודהוי.

ואז, במגרש או על הספה, זה הכה בנו. על משקל משל המערה האפלטוני, הבנו שיש כדורגל ישראלי אחר, לא חשוך, אלא כזה שמבין את רוח המשחק, שרודף אחרי ניצחון ולא חושש מהפסד. אפשר אחרת. ראינו לרגע את האור. אם ראשי המועדונים, המאמנים והשחקנים לא רוצים לכרות את הענף ממנו הם מתפרנסים ואנו שואפים ליהנות, כדאי שיפסיקו להסתיר לנו.

בדיוק ברגע שעומד להישבר לך מכדורגל, זה קורה. כשנמאס מכל העסקנות, כשאתה מבין שאת הקבוצה שלך מנהלים חבורת לא יוצלחים שגם לא רוצים להצליח, כשאת היריבה העירונית מנהלים נוכלים רעבים שיעשו הכל כדי להצליח, כולל להשתלט על ההתאחדות לכדורגל. כשאתה מבין שכבר ארבע וחצי שנים שלא ניצחת אותם, וכמה שזה לא צודק שאתה מביא 5,000 אוהדים לדרבי הזה והם רק את אותה משפחה. כשאתה כבר מדמיין אותם משפילים אותך שוב, ושולחים אותך לליגה השנייה רק כדי שאב המשפחה, שהוא במקרה גם יו"ר התאחדות, יחליט על הקפאת עולות ממרכז הפועל בצבעי כחול ביובל הקרוב.

דווקא אז, ברגע הכי נמוך, מגיע ג'וניור ויסה ועם קסם ברגליים מעיף מעליו את גרנצ'רוב, משכיב את מגמדוב, מנפנף את אבי לוזון ונותן קטנה גם לאברהם גיסין, ומזכיר לך למה אתה אוהב כדורגל. השילוב של המעמד, החשיבות ואיכות הכדורגל, כזו שאתה רגיל לראות רק בשידורים מאירופה, נותן לך כוחות להמשיך עוד שנה לפחות.

שלושה מחזורים לסיום העונה, מכבי ת"א מארחת את בני יהודה, החמישית בטבלה. לו הייתי נשאל על המשחק הזה בתחילת העונה – באותם ימי אופוריה עליזים, כשעוד נראינו חזקים ונחושים, כשמשחקי האימון שלנו גררו אלפים לקרית שלום, כשבן שמעון עמד לבנות מבוזגלו וג'ונסון ויבוריאן קבוצה רעה ונושכת – הייתי מניח שזה יהיה קרב צמרת, שנהיה מעורבים במאבקים חסרי פשרות על תואר האליפות, שבלומפילד יהיה צבוע צהוב בחגיגה של כדורגל; אבל המציאות באותה שבת נראתה אחרת, אחרת לחלוטין.

בלומפילד היה כמעט ריק מאדם, כשרק עלובי הנפש וכמה מכורים חסרי תקנה הטריחו את עצמם לאיצטדיון השומם, שנראה כל כך עצוב. המשחקים המרכזיים יחלו ב-19:30, אבל אנחנו, האימפריה הצהובה, שובצנו ל-17:30, ברמז נוסף למעמדנו החדש. אפילו האוויר החם עמד בעצלתיים, האווירה הייתה עצלה ומדכאת, ואילו אנו התנחמנו בכך שאפשר להתרווח ולשלוח רגליים ארוכות לעבר השורות שמתחתינו, לירוק גרעינים כאוות נפשנו, וליהנות משיחה נינוחה בין חברים. לפתע, בעודנו מנומנמים עם 1:1 סולידי, שלח דן רומן טיל מפתיע לחיבורי הקורות של איינוגבה וקבע 1:2. היה זה אמור להיות רגע מאושר, התפרצות רגשות מתוקה שרק שער ניצחון נפלא בדקה ה-90 יכול לספק, אך בקושי מצאתי את הכוחות להיעמד על רגליי, ובנון-שלנטיות ובחוסר חשק מופגן מחאתי כפיים בעצלתיים לעבר שחקנינו, כשאני עייף ומותש, מאוכזב ואפתי, כשפניי נטולות תקווה וחסרות הבעה. נדמה שאין רגע שיכול לתאר את השנה שעברה עליי יותר מזה.