אנוכי במזרח, אך לבי במערב

גילוי נאות – אני אוהד מנצ'סטר יונייטד. גילוי עוד יותר נאה – אני אוהד שרוף. לפני חצי הגמר נגד ארסנל התחבטתי האם לשלם סכומים אסטרונומים ולנסוע. לבסוף היה ברור שהגברים של פרגי ינצחו את הילדים של ונגר ועדיף לשבור את החיסכון על הגמר. אוהד חולה חייב לנסוע לגמר, מהמון סיבות. בשביל אוהד ישראלי זה יכול להיות גם כדי לקפוץ שלב בתור אוהד, להתקדם באבולוציה של האהדה. אם עד עכשיו כל שנה הפנאטיות והאובססיה רק הלכו וגברו והשתלטו על החיים, הרי שנוכחות בגמר תהיה ללא ספק הפיק, סגירת מעגל, להרגיש חלק אמיתי ממשהו גדול שנקרא מנצ'סטר יונייטד, גם כשאתה מישראל. גם כשזה עולה כמו דירה שכורה למשך חצי שנה.

ישנם לא מעט אנשים בישראל שמכריזים על עצמם כאוהדים של יונייטד (ושל בארסה, ריאל, ליברפול, מילאן, אייאקס). גם הם שוברים קופות חיסכון, עוקבים דרך אמצעי התקשורת באובססיביות אחרי הקבוצה שלו. מדי שנה, נוכח השיפור הדיגיטלי ונפילת הכדורגל המקומי, הם רק הולכים ומתרבים. מדי פעם נתקלים בטוקבקים סוערים מצדם, שמזכירים שהם קיימים. "לך הביתה רמון קלדרון, הרגת אותנו", הם כותבים, כאילו התחנכו בשכונות המצוקה של מדריד; "שבו בשקט יא סקאוזרים מסריחים", הם לועגים ל"יריביהם" מליברפול, כאילו כל חייהם גדלו במנצ'סטר.

האם זה באמת אפשרי? האם ישראלי יכול להיות אוהד אמיתי, אבל אמיתי ממש, של יונייטד בלי להיוולד במנצ'סטר או באנגליה? בלי לחיות את הניואנסים המקומיים שמרכיבים את מהות האהבה לקבוצות האלה בחו"ל, ורק לקרוא עליהן באינטרנט? האם אוהד ברסה מתל אביב מסוגל באמת להבין מהו אל-קלאסיקו מול הקבוצה ההיא ממדריד? כיצד הוא חי עם הסתירה, כיצד המקומיים מקבלים אותו? ולמה הם לא אוהדים קבוצות מישראל? האם זאת התנשאות על הכדורגל המקומי? ראשי חוגי האוהדים בארץ של מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, ברצלונה וריאל מדריד מנסים לתת תשובות.

אחרי שבוחנים כיצד כל אחד מראשי החוג מאוהב בקבוצה שלו, מגלים סוגים שונים של אהדה. נכון, היא לא כזו שעולה מתוך סמטאות ליברפול או מתוך בדלנות קטלאנית, אך לאהדה, מתברר, הגדרות אינסופיות. "ראיתי אצל חבר את חצי גמר ליגת האלופות ב-97, יונייטד שיחקו נגד דורטמונד, ומתוך שנאה לעם הגרמני אהדתי את מנצ'סטר. מהשנאה נולדה האהבה", נזכר ניר ברקוביץ', בן 24 מתל אביב ויו"ר חוג האוהדים של השדים בארץ. שי פל, הקולגה ממועדון האוהדים של ברצלונה, מתעלה עם ההפסד משלו. "אני אוהב את האנדרדוג", הוא אומר, "למרות שברסה לא היו כאלה. ההפסד 4:0 למילאן בגמר של 94' היה זה שחיבר אותי למועדון". כמובן שאי אפשר בלי הפרובינציאליות הישראלית שאותה מספק דותן סגל, אחד ממייסדי אתר האוהדים של ה"קופ" בארץ - הזווית הישראלית שלו היא רוני רוזנטל. "לא הכרתי אותו, אבל שמעתי שהגיע שחקן ישראלי לליברפול ומשם הכל התחיל", הוא אומר.

שלא יהיה לכם ספק, השיגעון הזה עולה לא מעט כסף, ליתר דיוק כמה עשרות אלפי שקלים בשנה. הלא בסכומים שאוהדים מישראל מוציאים על משחק אחד, האוהד האנגלי רוכש מנוי שנתי. "את מענק השחרור שלי הוצאתי על משחק של ברצלונה", מספר בגילוי לב שי פל. להגנתו טוען סגל ש"אני אוהב כדורגל ובארץ אין, זה המפלט שלי. זה לא שגרתי ולכן זה יותר מרגש מבחינתי מאשר אוהד עם מנוי", ושי פל מספר כי "יש בארץ מספר אנשים עם מנוי שנתי. הם כל שבועיים טסים וחוזרים. חצי ממשכורתם מתבזבז על זה". משיגנעס.

כיצד חיים עם סתירות שצצות, למשל, עם אוהדים גלוחי ראש בעלי נטיות אנטי-יהודיות? האם עדיין אפשר להרגיש חלק מהם? עבור שי פל, גם כאן אין ממש בעיה, והוא לא מתרגש גם כשנתקל בפלגים אנטישמים באולטראס של ברסה. "אני ישבתי איתם בפאב ליד האיצטדיון ולא הפריע להם במאום שאני יהודי", נזכר פל. "נהפוך הוא - הם קיבלו אותי יפה מאוד, השתלבתי והם לימדו אותנו את השירים שלהם. את חלקם ייבאנו לארץ ואנחנו שרים עד היום". לגיא קליין, מנהל חוג האוהדים של ריאל מדריד, לא משנה אם קבוצתו מואשמת בפאשיזם: "הדעות לגבי ריאל מוקצנות, לכל קבוצה יש נאצים באולטרס. כשאני ביקרתי שם זה לא הפריע לי, אני לא סולד מהקבוצה עקב כך".

על פי המרואיינים, נדמה שהאוהדים המקומיים מקבלים אותם בסבר פנים יפות ולא רואים באים אוהדים סוג ב'. ברקוביץ', השד האדום, נזכר איך "השתלבתי איתם בפאב לפני המשחק. שרתי איתם ואפילו התחלתי חלק מהשירים. הם רגילים לראות אוהדים מחו"ל ולא התעניינו במיוחד מכך שאני יהודי".

האם הם מרגישים אוהדים אמיתיים, הגם שהם רוב השנה מעבר לים ולא נולדו לתוך הזהות שמרכיבה את האהדה הזו? יש להם תשובה ברורה. "בהחלט", סגל אומר בביטחון, "אני חש התרגשות לא פחות מאוהד מקומי, אני בונה את זה בעצמי עם חברים בחוג האוהדים", ברקוביץ' מוסיף "ההתרגשות נמצאת בכל מקום, לא משנה איפה אתה על הגלובוס". "זה כמו אוהד חיפה שגר באילת", מתחכם קליין.

אולם לכל החלטיות כזאת מתלווה סייג לא קטן, הודאה שבזכות עידן המודרניזציה של האינטרנט והטלוויזיה בכבלים הרבה יותר אפשרי לאהוד קבוצה מחו"ל. "זה היה בלתי אפשרי בלי זה", מודה דותן סגל, "בטוח לא הייתי אוהד את ליברפול ככה". שי פל מגלה "פעם היינו מסתפקים בפירורים של ידיעות ומעריב, בתחילת המילניום היינו פורום קטן של כמה אנשים. מאז התפתחנו לאתר שלם". ניר ברקוביץ' מספר ש"עקב המרחק אין הזדהות והתארגנות בארץ עם קבוצה מחו"ל. האוהדים בארץ לא הזדהו והעדיפו לאהוד קבוצה בארץ". גם גיא קלין מודה שהכיר מספר אנשים שהתחילו לאהוד את ריאל אך בהמשך, בתקופת הצבא לרוב, הם כבר פחות אהדו והיו פחות מעורבים.

אם כך, מה בנוגע להזדהות עם העיר ואידיאולוגיית המועדון? הדעות חלוקות. את ניר ברקוביץ' "זה לא מעניין יותר מדי, אני נשאר בכדורגל". מצד שני, דותן סגל מספר ש"מאוד התחברתי לקהילה בליברפול, כל מה שקורה בעיר מעניין אותי". גיא קלין "ימני וקפיטליסטי כמו ריאל", ושי פל לא בכדי התחיל עם בארסה בהפסד הגדול שלה: "אני מתחבר לאנדרדוג ובארסה התחילה ככה, אני מתחבר לסוציאליזם השמאלני שלהם". לגבי התמיכה של בארסה בתושבי עזה במלחמה האחרונה הוא אומר ש"הקטלאנים התמתנו. יש שם אוכלוסייה די גדולה של ערבים, יכול להיות שזה הקול שלהם".

אם עבור האוהדים הצעירים הגבולות האלה בין אוהד ליברפולי של ליברפול לאוהד חיפאי של ליברפול פחות קיימים בעידן מסך אחד לכולם, מעניין לדעת כיצד חיים המבוגרים יותר עם השאלה הזו. עמיחי שלו, סופר, עיתונאי ובעל הבלוג "חדר נעליים", הוא אוהד מושבע של ליברפול, וגם בגיל 36 הוא לא נגמל מההגדרה הזו. "אני לא מפספס משחק ויהי מה", הוא מספר, "מלבד פעם אחת שהבן שלי חלה בדלקת ריאות והייתי מוכרח לקחת אותו למיון. גם אז לא הרגשתי הכי בנוח עם זה שאני לא רואה את המשחק. תראה, אצלי זה משפחה עבודה, אבל ליברפול זה קודש".

גם שלו מבחין בין האוהדים הצעירים יותר אליו. "בתקופתי זה היה מאוד קשה. לא היה אינטרנט, רק 'מבט ספורט' ביום חמישי. בעל כורחי נאלצתי לפתח אהדה מקומית – ראשון לציון. לרוב, לאוהדים של קבוצות מחו"ל יש גם אהדה מקומית. כיום, לולא האינטרנט לא היה אפשרי לאהוד קבוצה כזו. כיום הכל גלובלי, הילד שלי הולך עם חולצה של טורס לגן ופתאום צץ לו ילד עם חולצה של מסי. היום לאוהד של ארסנל, למשל, אין עם מי להזדהות. אתה חי בטלוויזיה, ולכולם בטלוויזיה מעמד שווה. מדריד היא כמו חיפה. אם זה לא בא לך מהבית או מהסביבה, אתה יכול לאהוד את מי שאתה רוצה".

"בסך הכל אהדה זה עניין תורשתי", ממשיך שלו, "משפחתה של אמא שלי מאנגליה ובגיל שש סבי הביא לי חולצה של ליברפול במקום בובות. אומנם זו אהדה בשלט רחוק, אבל אהדה אמיתית נמדדת לפי מה שבלב ובתודעה של האוהד. בכלל אהדה זו מילה גנרית, יש כל מיני סוגים של אהדה. גם שם לא כל אוהד שרוף הולך למשחקים".