משבר גיל המעבר

את השפעותיו האמיתיות של שלטון גאידמק על בית"ר נוכל לאמוד רק בעוד כמה שנים, אבל נראה שדבר אחד כנראה כבר מתחיל להיקלט במערכת: שלא רוצים עוד גאידמק. עד היום, בית"ר היתה אדישה לסגנון החיים שלה, לפיו היא נזרקת בין טייקונים ואוליגרכים ולא יודעת מה יהיה איתה מחר. החל מהעונה, זה נמאס. החל מהעונה, מותר לקוות, האסימון נפל שעם כל הדדשים וגאידמקים היא לא תחזיק יותר מדי שנים. שהגיע הזמן למצוא קשר קבוע ולא להמליך מלכים שינטשו אותה לאנחות בשנייה שהיא תפסיק לשרת את האינטרסים שלהם. לא עוד מפרקים, לא עוד בוסים שנעלמים, זה מתחיל להיות בלתי נסבל. לא בטוח שכל האליפויות שוות את זה.

בשלוש השנים האחרונות ובעיקר בזו האחרונה בית"ר למדה על עצמה המון, לא מעט גם דרך הדברים שהיא יכלה להשיג אם רק היתה עושה את זה קצת אחרת. גם בימים בהם קשה להעריך משהו בכדורגל הישראלי, העונה האחרונה של בית"ר היא לא פחות מהירואית, וגם אם קשה לכם עכשיו עם ביטויים כאלה, תהיו בטוחים שזו בדיוק המילה בה ישתמשו בתכנית הנוסטלגיה של העשור הבא כאשר יספרו מחדש את תולדות בית"ר ירושלים. כמה צרות, ככה אופי. דווקא שכירי החרב, המיליונרים המושמצים, החזירו למועדון שהתבזה כבר בסיטואציות דומות בעבר את הגאווה הישנה, ולא נתנו לשום דבר לחדור אותם. זו אולי לא היתה העונה הכי הישגיות בעידן גאידמק, אבל לבטח הכי חשובה לקראת העתיד, וגם על הדרך הכי דומה לבית"ר של פעם. בית"ר יוצאת מעידן גאידמק עם המון חששות, אבל בידיעה איזו עוצמה גלומה במועדון הזה ומה צריך לתקן כדי שזה לא יראה כל כך קצר. כל זאת, לא מעט בזכות העונה האחרונה.

גמר הגביע הבהיר גם שהקבוצה הטובה בישראל לא תזכה העונה באליפות. זה קורה, אחת לכמה שנים. אם בית"ר הצליחה לקחת גביע למרות כל הצרות, היא אולי יכלה לעשות זאת גם בליגה. קשה לומר שזה פספוס, אבל קיימת תחושה חזקה שעם עוד קצת ריכוז אפשר היה להוציא יותר. בין התבוסה בקרקוב לתבוסה של גאידמק בבחירות, בית"ר ירתה לעצמה ברגל יותר מדי פעמים. מכאן היא לא הצליחה לחזור.

מי שעצר את המפולת, יותר מכולם, הוא ראובן עטר. היחס לו זכה העונה מאמן בית"ר מלמד שבירושלים עדיין הורגים את הגיבורים שלהם אחד אחרי השני, ולא יודעים להוקיר תודה. עטר עדיין סובל מתדמית השחקן הגדול, ולהרבה אנשים קשה לעכל שהוא יהיה בקרוב גם מאמן גדול. עטר, בניגוד לגדולי התקופה שלו כשחקן, לא גדל להיות כוכב מפונק. הפציעות, הגט המכוער ממכבי חיפה רגע לפני עונת הפרישה, הנדודים בין קבוצות, ביגרו את הילד הפרוע שגדל במכבי חיפה והפכו אותו לאישיות חזקה. אישיות אמיצה, שצרות, משברים, נפילות וכל מה שמאפיין את רוב השנה של מאמן כדורגל, לא זרים לה.

בניגוד להרבה שחקנים גדולים שהפכו למאמנים שהם הכי שנאו – נרגנים, הגנתיים, ממררים לשחקנים שלהם את החיים עם קנסות ואיומים – עטר מצליח להביא את כל הידע שצבר בתור שחקן למחברת האימון שלו. אבל בבית"ר, כמו בבית"ר, הורגים אותך לא ברכות, ומכריזים על מותך אחרי כל חילוף לא מובן. בסיום הגמר עטר, כיאה לאישיות בוגרת, ניגש לקהל לקבל את התודה ולומר אחת בחזרה, אבל הוא היה הג'נטלמן היחיד בכל הסיפור הזה.

ברוכיאן להט בתחילת העונה, יצחקי חורר רשתות גם בעונה לא הכי יציבה, אבל כל זה היו רק הבלחות בלי אריק בנאדו. אולי האיש שמסמל יותר מכל את העונה. ראובן עטר, ששיחק לא מעט עם הבלם החיפאי, אמר העונה לא פעם בפורומים פנימיים של המועדון שהרבה יותר קל להעריך את התרומה של בנאדו מעמדת המאמן מאשר כחבר לחדר ההלבשה. שמהזוויות הזו הדברים הקטנים האלה שבנאדו מביא איתו הרבה יותר בולטים לעין.

זו קדנציה שנייה שבנאדו מקבל בירושלים הרבה יותר הערכה ממה שהיה רגיל לו בחיפה. בקדנציה הזו בנאדו הגיע לשיא מבחינתו, והעונה האחרונה אולי היתה הטובה ביותר שלו. בטח בקטע המנהיגותי. בגאווה הקבוצתית. כמו בנאדו, בית"ר השנה היתה קבוצה שלא נשברת. למרות החמישייה בקרקוב שהמיתה סופית את חלום גאידמק, למרות שאולי בליגה אפשר היה לעשות יותר, למרות ולמרות ולמרות, עדיין אף אחד לא יוצא מהעונה הזו בהרגשה רעה. וזה בהחלט מדהים.

ככל שברוכיאן, יצחקי ובן שושן התבגרו עם המועדון ופרסו עליו את חסותם, כך שקע לו העונה טוטו תמוז. ככל שהם גדלו, הוא קפא. נדמה שהעונה הוצבו בפעם הראשונה סימני שאלה סביב הכישרון של תמוז והיכולת שלו להבין מה הבעיות שלו. הבנת המשחק של תמוז לא השתפרה העונה במאומה. התנועה לשטחים ריקים, היכולת לברוח מהבלמים ולא להיתקע להם בין הרגליים, המסירה האחרונה, מגוון הפעולות האחרונות מול השער, כולם עדיין במצב גולמי. לא ברור למה, אבל תמוז עדיין מפנטז על אירופה. יכול שעדיף לו לחשוב טיפה אחורה ואיך הוא מוצא מועדון בו יוכל לשפר את הנקודות החלשות שלו ולהתקדם כשחקן.

זה אולי לא השער הכי יפה של העונה, אבל ודאי הכי חשוב: קצת אחרי הרביעייה שהחטיפה לה הפועל תל אביב ושנייה לפני שהכל מתפרק באמת, ברק יצחקי נעץ מפינת ה-16 בקרית שמונה שער ניצחון שהכריז סופית: השנה כלום לא יפיל אותנו.

חודשים מעטים אחרי הדאבל, יצחק שום קיבל מכתב פיטורים. מהיר, מכוער, מלווה בהכפשות המסורתיות. גם אם שום נכשל טוטאלית במשימה האירופית לשמה הובא, לא היה טעם ולא היה צדק לערוף את ראשו ערב תחילת העונה. בית"ר שילמה על כך מחיר כבד, ולקח לה המון זמן לעכל את הזעזוע. המועדון איבד את הביטחון באופן טוטאלי, ואיבד בדרך עוד כמה נכסים שאם היו מתפקדים כמו שצריך לאורך כל העונה, אולי הגביע לא היה התואר היחיד של בית"ר.

התרומה העיקרית של ניר נחום היתה בדקות המנוחה שהוא נתן לשחקנים מסוימים בתחרות שהוא הכניס בעמדות מסוימות. הוא גם נראה בחור סימפטי, אבל זה עדיין לא מספיק כדי להיות שחקן בית"ר ירושלים מעבר לחצי עונה.

יכול להיות שכל מה שהיה חסר לבית"ר העונה נמצא בדיוק אצלה. מותר לדמיין מאבק אחר בצמרת הליגה אם מיכאל זנדברג היה מצרף לעונה הזו את התרומה הרגילה שלו. לא ברור אם זו יותר הפציעה או השובע, אבל בלי המספרים של זנדברג לבית"ר לא היו מספיק טיפות לסחוט מהלימון.

לא ראינו, לא ידענו, לא שמענו - לקחנו גביע