פרגוסון או גווארדיולה?

הקדשתם פעם זמן למחשבה בשאלה התהומית, מדוע בכלל מלכתחילה אנחנו נמשכים לאנדרדוג? האם זה בגלל האהבה לסיפור סינדרלה, לרומנטיקה של דוד מול גוליית, או שמא הסיבה היא אחרת? אולי אנחנו בכלל סולדים מהפייבוריטים?


נסו לחשוב כמה שנאתם את הספורטאי המצטיין בכיתה, זה שתמיד הלך לו עם בחורות בקלות מדי; ואת הבחורה המעצבנת, שאף פעם לא נותנת להעתיק ויוצאת מהמבחן עם דמעות ומקבלת 98; או את החייל הרוסי, שבמטווח הראשון בטירונות דופק חמישה כדורים באותו מקום ועוד יוצא על זה חמשוש?


גם אלכס פרגוסון הוא כזה. יש בו משהו, בהבעה, משהו זחוח. מתנשא. עם חיוך דבילי על הפנים ומסטיק ביוה הוא קופץ אחרי עוד שער, לוקח עוד תואר, מסתכל למצלמה ואומר: "אני יותר טוב מכם. אני הפכתי את מייקל קאריק, קשר אפור מטוטנהאם, לשחקן מלהיב. אני לקחתי את ג'י סונג פארק והפכתי אותו לסופרסטאר. אני עשיתי מוויין רוני בן אדם. אני המנג'ר המצליח בתבל וכל מה שאני נוגע בו הופך לזהב. ואתם? תיחנקו עם זה". פרגוסון מעצבן כי הוא פשוט טוב. טוב מדי בשביל לכתוב עליו ביקורת לגיטימית. אז אני מסתפק בלשחרר קיטור.


גווארדיולה הוא שונה. זה לא הכדורגל המלהיב של בארסה או התמימות הנאיבית והילדותית לשחק כדורגל אטרקטיבי בחברה שסוגדת לטקטיקנים כמו מוריניו. הרי בקיץ כולם הרימו גבה, חיכו לו בפינה, אמרו שהוא יתרסק, אבל לז'ואן לאפורטה יש את הביצים הכי גדולות בקטאלוניה. הוא הימר על מאמן צעיר וחסר ניסיון (אבי לוזון, תלמד) וקיבל את שכרו בריבית.


זה מה שהופך את גווארדיולה לאנדרדוג המושלם. לדוד שנלחם בגוליית. ואנחנו הרי אוהבים אנדרדוג. וקצת פחות את פרגוסון. אז יאללה פפ, תן לו אחת לפנים. For old time's sake.

מי אנחנו בכלל שנכתוב משהו על אלכס פרגוסון? איך אדם שעוסק בספורט יכול להעז להעביר ביקורת על המאמן הטוב בכל הזמנים? אפילו לכתוב עליו דברי הלל עשוי להיראות מוגזם, שלא לומר יומרני. טרם נולד בן האנוש שתהיה לו את הזכות להתיימר להבין את דרכיו, את דרך מחשבתו, את יכולותיו המופלאות של האיש. תופעות שכאלה, כמו מיכאלאנג'לו, ואן גוך או אמיל זאטופק, יש לבחון רק במבט לאחור, בפרספקטיבה של זמן. אומנם לכאורה סר פרגוסון (אין לי את האומץ לכנותו פרגי) נראה אנושי, ויש להניח כי לרבים אחרים העוסקים בספורט יש חלק מאותן תכונות שהופכות את אותו לאדם המצליח שהוא (תחרותיות, הישגיות, נחישות וכדומה), אך אף אחד לא יתפלא אם בבדיקה פיזיולוגית פשוטה יתברר כי באמת, מבחינה פיזית, מדובר ביצור שקרוץ מחומרים אחרים.


עזבו את הווינריות או את המקצוענות, תתעלמו מהכריזמה ומיכולות הניהול, תשכחו מהמלחמות הפסיכולוגיות ומהמיומנויות התקשורתיות - את מירב ההערצה וההשתאות יש להפנות לתשוקה שלו למשחק, ובעיקר ליכולת ההתמדה. הלא זכורים לא מעט מאמני כדורגל שהעמידו קבוצות מהנות ואטרקטיביות מאלו של סר פרגוסון (מיכלס, זגאלו, קרויף), אך כולם נהנו מחיבור חד פעמי, מהצלחה יחידה במינה, משילוב קסום של נסיבות שמתחברות באורך מקרי (כמו, למשל, ברצלונה הנוכחית). האם מישהו מעלה על דעתו שגווארדיולה יחזיק בתפקידו שלושה עשורים? האם יצליח לשמור על מתח ומוטיבציה ולזכות ב-11 אליפויות? מישהו מדמיין אותו בגיל 70 עדיין רודף אחרי כישרונות צעירים בכל רחבי העולם, מעניק להם חום ואהבה כמו ביומו הראשון בתפקיד, מתחבק עם עוזריו ביציע אחרי כל שער, מקלל את השופט, מעיף נעליים בחדר ההלבשה?


אז יכול להיות שעל הנייר הזכייה השנה בגביע באמת מגיעה יותר לגווארדיולה ולקבוצתו הנפלאה, אז מה? למי אכפת מה אנחנו חושבים? בטח לא לסר פרגוסון.