ה"לה ליגה" או הפרמיירליג?

אקסיומה: כדורגל הוא משחק שצריך להבקיע בו שערים. זו המהות שלו, לכך הוא נועד, זה מה שגרם לו להפנט מיליארדי אנשים בשמונים השנים האחרונות. יותר גולים, יותר הנאה. במשך שנים הייתה סברה שכולם, פחות או יותר, מסכימים עם זה, עד שבא המונדיאל של 1990 (שבמקרה או לא נערך באיטליה, ארץ הבונקרים והכסאח). מאז פתאום הגיעה תפיסה נכשלת ונחשלת ששוכללה עד תום על ידי ז'וזה מוריניו בימיו בצ'לסי, לפיה "כדורגל הוא משחק של הגנות". פתאום 0:0 זו אסתטיקה, ומה שעצוב הוא שהתפיסה הזו אימצה לה מאמינים רבים, שיש כאלה שמעדיפים תיקול טוב על גול.


תודה לאל שהליגה האנגלית היא לא הליגה האיטלקית הדוחה, אבל היא גם לא הספרדית, שיחד עם הגרמנית היא היחידה שלא שוכחת את המהות האמיתית של משחק הכדורגל. לעתים נדירות תראו בספרד משחקים "מושלמים" ללא שערים. ההגנות רכות? הבלמים נאיבים? השוערים מבולבלים? אז מה. תראו באיזו השתאות התקבל ה-4:4 בין צ'לסי לליברפול ובאיזו שגרה אנחנו מקבלים את משחקי ה-3:4 וה-2:6 של הליגה הספרדית בכלל וברצלונה בפרט.


"התקפות מנצחות משחקים, הגנות מביאות אליפויות", אומר משפט ישן, קלישאה שאלמלא שופט מצחיק מנורבגיה הייתה מתאמתת והיינו מקבלים עוד פעם גמר בין צ'לסי למנצ'סטר יונייטד. אני לא יודע אם בארסה תצליח לנצח את יונייטד (מקווה מאוד שכן). רק שברור לי שאנחת רווחה ענקית השתחררה מפיהם של רבים ברחבי הגלובוס כשהתברר להם שבמשחק הזה יהיו שערים, יהיו טעויות הגנתיות, יהיו מצ'אפים בין הגנה מצוינת להתקפה קטלנית. שיהיה לנו משחק כדורגל.

קורה לנו לא מעט בחיים שכאשר אנו צורכים או מקבלים משהו במינון גבוה, אנו מתחילים למאוס בו. כך קרה גם עם הליגה הספרדית. דווקא העונה שעומדת להסתיים שם, וביתר שאת ה-2:6 של ברצלונה על ריאל מדריד באל קלאסיקו, המחישו בצורה ברורה שהכדורגל הזה רחוק מלכלול את חוויית הכדורגל השלמה. לכאורה, אפשר להתפנק מצפייה בכמות כזו של שערים, אלא שאז אתה מבין שמשחקים עם כל כך הרבה גולים, כמו לפני יובל שנים כששיחקו עם שני בלמים ושמונה תוקפים, הם לא כל כך מלהיבים כפי שסברת בתחילה.


זה לא הדבר אליו ייחלנו. היכן המשחק המבוקר, המחשבה מאחורי כל מהלך, הטקטיקה, ובכלל מאיפה נובעת כל הפריצות הזו בליגה הספרדית? הרי לתפוס כדור, להתחיל לבעוט ולהבקיע שערים רבים עד שמתקשים לזכור מה התוצאה, כל אחד מאיתנו יכול לעשות בשכונה. זה בדיוק מה שמבדיל אותנו מהמקצוענים, ובגלל זה אנחנו אוהבים לראות את ההם שם, בטלוויזיה, שמקבלים מיליונים, מלהטטים עם הכדור, מבקיעים, אבל גם מגנים על השער בחירוף נפש כאילו זה המבצר האחרון שעליו נשאר לשמור.


המשחק באנגליה שוטף, מהיר, חד. לעתים הוא יכול להסתיים ללא שערים אפילו, למרות שלרוב זה לא קורה, ויחד עם זאת התנועה והקצב הנראים כאחוזי תזזית מביאים אותנו לרמת אדרנלין לא פחותה מאשר במשחקים של חמישיות ושישיות חד צדדיים ולא מעניינים. בפרמיירליג אנו זוכים לקבל משני המינים - משחק קשוח, גברי וחזק מחד, התקפה ושערים מן הצד השני - זוהי בדיוק חוויית הכדורגל השלמה שמביאה אותנו כל כך לאהוב את החיה הזו שנקראת פרמיירליג.