תמונת ניצחון: משחק האליפות של מכבי חיפה

גם במשחק האליפות ניר דוידוביץ' סירב לספוג. ארבעה משחקים ברציפות שאף אחד לא מצליח להכניע אותו. לביטחון, לשקט ולאיכות שהשוער הוותיק הוסיף בחלק האחרון של העונה יש חלק לא קטן בהבטחת התואר, אבל ביום שלישי כל זה יכול להיות מוכפל, אם דוידוביץ' יביא למכבי חיפה גם גביע. הצגה שלו בגמר, והשאלה מיהו שחקן העונה נפתחת מחדש

נכון, ראינו משחקי אליפות מרגשים מאלו. ברור, היציעים היו צריכים להיות מלאים. אבל דווקא אוהדי מכבי חיפה יצרו באזור שלהם אווירה חמה, כובשת, והשירה האדירה שבקעה מהם אחרי השער של כיאל חדרה לכל לב של אוהד כדורגל אמיתי, שנזכר כיצד הוא עשה זאת פעם ומה עובר לך בראש באותן דקות שהבנת שאף אחד כבר לא ייקח את זה ממך. אלו הן 15 דקות התהילה להן זוכה אוהד הכדורגל

כל צורה שבה בחנו את האליפות של מכבי חיפה הייתה סוג של עיוות: דיברנו על המנהיגות של קטן, על החישול של הצעירים, על האופי של אלישע לוי ועל האיכות של הזרים. אבל בסופו של דבר, שכחנו שיותר מכל זו אליפות של קבוצה. לא מרשימה מדי, לא נוצצת לגמרי, אבל קבוצה. קבוצה שגדולה מהשחקנים, קבוצה של שחקנים שתומכים אחד בשני. מחפים, שומרים, לא מלכלכים. רק אחר כך מגיעים התארים האישיים

מה לא אמרו השנה על ההגנה של מכבי חיפה. שקרופניק לצד קינן זה לא אחראי. שהאחד בינוני והשני עדיין לא מצדיק את הציפיות ממנו. אחר כך הגיע אנדרסון ווסט, ובכלל הגחיך את הנושא. אלא שבמקרה הזה, המסקנות קדמו לעובדות. הגנת מכבי חיפה, בסופו של דבר, היתה הכי טובה בליגה, ובמהלך הסיבוב השלישי ספגה רק שלושה שערים. זאת הגנה שמביאה אליפות, וזה שבתמונה הוא אריק בנאדו החדש

גם בעונת האליפות הזו ליאור רפאלוב לא הרשים. בניגוד לשחקנים שהאיכות בורחת מהם עם הגיל, כמו בוקולי, שחקנים שחשפו במקביל את האופי, הרצון והרוח, רפאלוב עדיין לא יצא לגמרי מהביצה. אם תרצו, התמונה הזו מייצגת את שני הקצוות: מצד אחד השחקן שהשפיע הכי הרבה על האופי של מכבי חיפה העונה, ומצד שני השחקן שהכי לא נדבק ברוח הבלתי מתפשרת שאפיינה את העונה של הירוקים

איזו עונה סידרו לאלון חרזי. גם שבר את שיא ההופעות, גם זכה באליפות שמינית בירוק וגם אסף את תואר השחקן המבוגר ביותר שזכה בתואר הנחשק עם מכבי חיפה. יכול להיות שדילול הסגל והמחסור הכוכבים אמיתיים עשה את העבודה בנושא הזה, ובהיעדר גיבורים נוצצים כמו רוסו או בניון, זקן השבט מקבל את הכבוד הראוי לוי. גיבור שכולם רוצים להיאחז בו. מגיע לו

אברהם גרנט לעולם יהיה מזוהה עם מכבי תל אביב, אבל חלקו בהיסטוריה של מכבי חיפה הוא לא פחות גדול. אתמול הוא קפץ למשחק האליפות, תפס את הכיסא הנחשק ליד שחר, והזכיר לכולם שלא רק לאלישע לוי היה מאוד קשה להחזיר את תואר האליפות לחיפה. גרנט עשה זאת בדיוק לפני 9 שנים, גם אז עם מעט סטייל, ועצר את המפולת במועדון של שחר. גרנט התחיל את העשור הכי גדול של מכבי חיפה והגיע לראות איך אלישע סוגר אותו

אוהדי מכבי חיפה לא פרצו אמש לדשא, לא התפרעו, לא השתוללו, חגגו כמו שצריך ביציע. אבל השוטרים הרבים והסוסים המפחידים הזכירו לשנייה מראות מהעבר, ולא בטוח שהיה להם מקום. אין צורך לרסן אוהדים שמחים, אין מה לפחד מהם ולדכא אותם. לא מדובר במחבלים. למזלנו, משטרת ישראל לא היתה צריכה אמש להוכיח לנו את אטימותה בנושא הזה

וברגע כזה, מי זוכר שאמש היה משחק הפרידה של לותר מתיאוס מהקופסה. בעוד כמה שנים נבחן את העובדה הזו ולא נאמין שאלוף עולם אימן קבוצה בישראל, אבל את אוהדי נתניה זה לא עניין. בצדק או שלא בצדק, הם לא חשו צורך לציין את האירוע הזה ולא גדשו את היציעים. פה ושם כמה תמונות למזכרת, לא משהו יותר מדי מיוחד. זה לא נגמר, אבל זה בהחלט הסוף

גם לואיס מרין נפרד אמש מנתניה. כמו מתיאוס, שניהם מסמלים את הניסיון העקר של מכבי נתניה לחזור לטבלת האלופות, ניסיון שנגמר מהר מדי ולא קיבל את פרק הזמן המלא כדי לבצע את המהפך. מה גרם לנתניה להיפרד ממרין ללא אליפות או גביע? אולי זה שהיא לא הביאה שחקנים טובים כמו מרין כדי שיעזרו לו, ולידו היו בעיקר טזאמטה וזאפטה. מרין ייזכר כאחד הבלמים הזרים הטובים שעברו בישראל, אבל לא זכו בתואר כמו ליאוניד קרופניק