השבוע שלא יהיה

שמעון אבוחצירה יקום בבוקר לקול ציוץ הציפורים. הוא יפסע למטבח, שם תחכה לו חברתו לחיים. "רוצה חביתה, מאמי?", היא תשאל, אך חלוץ הפועל פתח תקוה יניד בראשו לשלילה. "למה, מה קרה?", היא תתהה, דואגת. "כלום, פשוט לא רעב. אני צריך עוד להשתטח על קברי צדיקים היום", הוא יגיד, והיא תוותר לו. אבוחצירה ייכנס למכונית בה לא נוהגים בדרך כלל אנשים בני 20, יעבור קצת את המהירות המותרת, ומהפינה יגיח שוטר. "אתה יודע כמה נסעת?", ישאל איש החוק. "אני נורא מצטער", יגיד אדם שבועט בכדור במקצועו, "אני פשוט נורא ממהר, אני צריך להשתטח על קברי צדיקים עוד כמה שעות". השוטר יתרצה, ויסתפק באזהרה בלבד. אבוחצירה ימשיך. הוא יעצור בבית הכנסת שלו לתפילת שחרית מאוחרת. "אני מתנצל, כבוד הרב", יגיד החלוץ, "פשוט השתטחתי על קברי צדיקים בבוקר". "זה בסדר", ישיב הרב בענווה. "העיקר שתישארו בליגה, אה?", הוא ישאל ברטוריות, ואבוחצירה יהנהן. "בעזרת השם", הוא יגיד, "בעזרת השם".

שלומי דורה יכנס את השחקנים שלו בחדר ההלבשה לפני המשחק נגד הפועל רמת גן. "חברים", הוא יגיד להם, "אני יודע שירדו עלינו הרבה השבוע אחרי התבוסה 7:1 להפועל עכו. אמרו שאנחנו לא ספורטיביים, שזו בושה – אתם יודעים, הייתם פה. עכשיו זה המשחק האחרון של העונה. נכון, הבטחנו את העלייה לליגת העל כבר לפני חודש, אבל קדימה, בואו נראה לכו-לם ממה אנחנו עשויים! כולם הדפיסו תמונה של עצמם בגודל 4A?" ישאל. חבורה של שחקנים תהנהן. "מצוין! אז קדימה, להדביק את התמונות על דמויות הקרטון ששוכבות כאן בפינה ויאללה, לגרור אותם אל הדשא!". חבורה של שחקנים בבגדי ים יעשו כדבריו. "הלו, הלו, שימו ידיים!" יגער בהם המאמן. "אל אל – הפועל!" יצעקו. אלא שמשהו יציק לדורה. ייקח לו זמן להחליט בין אם מדובר במצפון, בהצטיירותו האישית והקבוצתית או סתם בהיגיון בריא. ואז הוא יבין, יסתובב, ורגע לפני שהשחקן האחרון יעלה על האוטובס לכיוון חוף הים, יצעק דורה לשחקניו: "חבר'ה, שכחנו את הקרם שיזוף!"

יקום לו חובב NBA בבוקר כדי לצפות בשידור החוזר של קליבלנד ואורלנדו. הוא לא יציץ באינטרנט, לא יפתח רדיו, לא יענה לטלפונים – הכל מפחד לדעת את התוצאה. הוא יניח את כוס הקפה על השולחן, יישכב על הספה ויחשוב: איזה כיף. איזה כיף שערוץ הספורט לא הורס לי את החוויה וכותב את תוצאת המשחק בלוח התוצאות שרץ בתחתית המסך. ככה – ולא בשום צורה אחרת - עושים טלוויזיה.

גיל ברק יעבור את הבדיקות בכניסה לקניון. הוא ייכנס לבנק שנותן מעט ולוקח הרבה, ויתיישב אל מול פקיד קבלה שידע ימים מחויכים יותר. "שלום", יגיד איש ערוץ הספורט. "הייתי רוצה להפקיד חלק מהעובר ושב באחת מתכניות החיסכון שלי". הפקיד יוציא מספר טפסים מהמגירה שבשולחן. "תמלא אותם", יגיד לו. נשימות יהפכו לשקט. שקט לשניות. שניות לדקות. "אני לא... אני לא ממש מצליח למלא את זה", יגיד גיל ברק, ויצביע לטופס המבלבל. הפקיד יעבור איתו סעיף-סעיף, יסביר מה הולך לכאן, מה כותבים שם. "לא, אני פשוט לא מצליח. אני לא מצליח למלא", יגיד ברק אחרי מספר נוסף של דקות, קולו רווי תסכול. "אדוני", יגיד לו הפקיד, "חשבת אולי להפסיק לסובב את הכדור על האצבע, ולנסות עם העט?".

ראשי מכבי נתניה יקפצו על קו 5 לתחנה המרכזית הישנה. "שלום, מה שמך, אדוני?", הם ישאלו אדם מעופש שישכב על הרצפה, וריד מתפוצץ על זרועו וארנק לא קיים בכיסו. "מריוש", הוא יגיד מתוך שיעול, "מריוש פטרסקו, למה?". יכחכחו ראשי נתניה את ידיהם בהנאה, יכחכחו וירגמו מזימה. "אדוני", הם יגידו לו, "מריוש. ניסיון בכדורגל יש לך?". העובד הזר יחשוב לרגע. "במונדיאל 1998", יגיד לפתע, והאישונים שלו יהיה גדולים – אם כי לא בגלל האסימון שנפל – "את מונדיאל 1998 ראיתי בטלוויזיה", יגיד. ראשי נתניה יסתכלו אחד על השני. "את כל המשחקים?", הם ישאלו, וירגישו משהו נבנה. "כמעט. חוץ מהמשחק נגד טוניסיה". "נו, טוניסיה", יגידו הנתנייתים אחד לשני, "זו ממילא לא נבחרת. תגיד, מריוש, מה דעתך לאמן את קבוצת מכבי נתניה בעונה הבאה?". הווריד יחשוב לרגע. "אבל חשבתי שמאמן זר לא יכול להצליח בארץ. שמתיאוס עשה לכם את המוות. שהמנטליות היא לא אותה מנטליות. אז למה שוב ללכת על מאמן זר?", ישאל, וירים מכסה של קופסת קוטג'. הוא יוריד אותו. ראשי נתניה יביטו אחד בשני. "אנחנו אוהבים את הנחרצות שלך, מריוש. התקבלת".

nimrodofran@walla.co.il