על אפכם ועל חמתכם

אחרי תקופה ארוכה של כישלונות וביזיונות, אחרי ימים קשים של הפסדים ומבוכות, בתום שנה מתישה שבה התמוגגתם בכל פעם שבה הוגדרנו כ"סגנית האלופה" - סוף סוף הסדר שב על כנו. מתברר שזה קטע די נחמד, התחרותיות זאת, כך שהעובדה שהפעם באמת הרגשתם שזה אפשרי הופכת את הסיפור למהנה יותר. אין ספק, רגעי הנחת הפכו לנדירים עבורנו, ומשום כך גם למתוקים יותר, אך בסופו של יום גילינו עד כמה טבעי הוא המשפט הישן והמוכר, זה שמאז ומתמיד ייצג נאמנה את מהותנו ודרך חיינו, ואילו אתכם הוציא מדעתכם: "מכבי תל אביב אלופה".

כבר ביום שני ניתן היה לחוש עד כמה השבוע הקרוב עומד להיות מוצלח. זה לא ההפסד של האדומים בקרית אליעזר שרומם את רוחנו, הייתה זו בעיקר קריסתם המנטלית (שבדיעבד הייתה טבעית לחלוטין ואף בלתי נמנעת) ויכולתם המבישה לעיני כל עם ישראל, במשחק נוסף שחשף מאילו חומרים מורכבים יסודותיו הבסיסיים של המועדון. אף אחד לא הופתע שברגעי האמת החבורה האדומה חזרה למימדיה הטבעיים, התבצרה בהגנה בפחדנות ובתבוסתנות, וב-90 דקות עלובות השכיחה את כל הישגי העונה והביכה את עצמה ואת אוהדיה. העונג נמשך גם בימים שאחרי, כשכל הריקבון והצביעות החלו לצוף מעלה, עם ההשמצות הפומביות של כוכב הקבוצה יבואה וההדלפות מכיוונו של הבעלים המיועד, האיש והקלאסה, אלי טביב. "אין ספק", מלמלנו לעצמנו, "זה עומד להיות שבוע נהדר".

ואז הגיעו משחקי חצי הגמר, ועוד ערב כדורסל (מרתק!) הסתיים בחיוך גדול. תחילה הייתה זו תוגתם של ידידינו מירושלים, שכמו התעקשו להוכיח שאם שמם מתחיל ב"הפועל" וצבע חולצתם אדום – חובה עליהם להפסיד בצורה מבישה תוך כדי היסטריה ואיבוד עשתונות ברגעי ההכרעה. בהמשך היו אלה גלבוע/גליל שנכנעו, ושוב היה זה בתום משחק שהזכיר את כוחה של האימפריה הצהובה, זו שרק הווייתה ועוצמתה ההיסטורית נהגו להטיל פחד ואימה על יריבותיה וגרמו להן לקרוס בדקות הסיום, כאילו כוח עליון כופה עליהן להרים ידיים ולוותר בעל כורחן. גם הודאתו של עודד קטש – אהוב לבנו בעבר וכיום בן סורר – על כך ששגה בשניות הסיום, הזכירו לנו מדוע הוא עדיין אינו בשל להיות מאמננו, וכמה טוב שעל ספסלנו נמצא השועל הוותיק גרשון, על אף אופיו המוחצן ופליטותיו הבלתי נשלטות, וכמובן הדון הגדול, דון שמעון, שעצם נוכחותו משרה הילה עוצמתית ומחויבות אמיתית לניצחון.

קרלוס ארויו אומנם בלט וניהל, פישר זרח בגבהים, כספי נלחם ונשך, אבל מבחינתנו גיבור הניצחון הוא ללא ספק דרק שארפ, הקפטן הוותיק, האיש למשימות מיוחדות, המפקד שנכנס לשדה הקרב ברגע של משבר, ובקור רוח מעורר השראה השיב את הביטחון לחבריו, קבר שתי שלשות נפלאות ושינה את המומנטום מן הקצה אל הקצה. ניתן להבחין בקלות שדרק שלנו הוא נצר לשושלת אחרת, שושלת מפוארת, מהימים שלא כל ספונסר חביב והזוי כג'ף רוזן הרשה לעצמו לקרוא עלינו תיגר. אולי הרגע המרגש מכולם היה במחצית השנייה, כשמכבי החלה לברוח, אך שארפ רמז לחבריו שיש להמשיך ללחוץ על הדוושה, ובקרב דחיפות עם פרקינס וזריקת כמה מילים לאוויר עורר מחדש את האמוציות, והפך את זה לאישי. תודה לך דרק, לא נשכח אותך לעולם.

היו שכבר החלו להספיד את המכבים, ואחרים אף הגדילו וטענו כי ההגמוניה הספורטיבית עוברת לפרובינציה החיפאית, אך אירועי יום חמישי הרגיעו מעט את הרוחות. מעניין היה לראות כיצד יעקב שחר ואלישע לוי הגיעו מלאי ביטחון למשחק הגמר ביד אליהו - זחוחים ויהירים אחרי 90 הדקות הראויות היחידות שלהם במהלך העונה, במשחק אחד ויחיד שאמור להשכיח בינוניות של שנה שלמה – בציפייה לראות את המועדון מהכרמל משלים את השתלטותו על הספורט הישראלי. כמובן שברקע עומדת ההתעקשות המוזרה של החיפאים לכנות את עצמם כ"מכבי", כאילו הם המועדון הבכיר שנושא את הקידומת המחייבת, אך בסופו של דבר גם יענקל'ה (לא אהדת בעבר את מכבי בכדורסל, מר שחר?) וגם אלישע גילו שעדיין, עם כל הכבוד, הם בסך הכל "חיפה".