פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הראויים

        דווקא בפרספקטיבה של כמה ימים, ההישג של יוסטון בפלייאוף האחרון נראה מרשים עוד יותר. מבאטייה לברוקס, מארטסט לאדלמן - הגיע הזמן לתת כבוד

        בממלכה מרוחקת אי-שם בדרום-מזרח טקסס היה היה אולם כדורסל הקרוי טויוטה סנטר ועליו התבזתה שנים על גבי שנים פסאודו-קונטנדרית הקרויה יוסטון רוקטס. מאז שהיא זוכרת את עצמה, נהגה יוסטון לבצע בעקביות מעוררת הערצה שני דברים:

        1) לפתח ציפיות מוגזמות בקיץ ולאורך העונה הסדירה תוך שימוש חוזר במילים "פלייאוף" ו-"השנה עוברים סיבוב!"

        2) לגרום מפח נפש נוסף לאוהדיה תוך שימוש חוזר במלים "פציעה", "יאו" ו-"טרייסי" בצירופים שונים. הדחתה של יוסטון החסרה והלוזרית בסיבוב הראשון של הפוסט סיזן הפכה עם הזמן למעין חוק טבע, אחד ממאפייניו הידועים של אמצע האביב. אך לא עוד. בפלייאוף 2009 התהפכו היוצרות ובמקום אנדר-אצ'יברית עם בעיות גב ואופי של נערת מים על הסט של בלוקבסטר הוליוודי, קמה לה סוף-סוף קבוצה נשכנית ולוחמת, כזו שיודעת להוציא מעצמה יותר מהכישרון הגולמי של שחקניה. נכון, גם הפעם הייתה יוסטון פצועה וחסרה - כי בכל זאת, אי אפשר לבטל סתם ככה מסורת של שנים - אולם לראשונה מזה 12 שנה היא עברה סיבוב ובחצי הגמר נגד הלייקרס נתנה הופעה הירואית שלא הייתה מביישת קבוצות בריאות ומוכשרות ממנה בהרבה.

        יותר מהכל, הזכיר הפלייאוף הנוכחי של הטילים את העונה הסדירה המרשימה של שנה שעברה ורצף 22 הנצחונות ההיסטורי שלה. במסע המוצלח של פלייאוף 2009 היו אלה שוב הרול פליירס שחיפו על הכוכבים השבריריים תוך שהם מציגים כדורסל חכם, קבוצתי וכזה שמצליח לנצל כל מיס-מץ' אפשרי מול יריבות עדיפות. ליוסטון יש ככל הנראה את השחקנים המשלימים הטובים בליגה – צוות מסייע אידאלי שרק מתפלל לקצת בריאות פיזית ונפשית מצמד כוכביו בכדי להסתער על הטבעת. עכשיו הגיע הזמן שניתן לו את הכבוד המגיע לו.

        המנהיג השקט - שיין באטייה

        פעם, כששאלו את וינקו ילובאץ', מאמנה הקרואטי של מכבי ת"א בעונת 97/98, מיהו השחקן החשוב בקבוצה, הצביע הנ"ל על נדב הנפלד – האופציה השנייה בהתקפה רק לקטש, שפר, הזרים, בראד ליף בעונתו האחרונה, הפיזיוטרפיסט והגזבר של הקבוצה. בעיניי, באטייה הוא ההנפלד של יוסטון. הנפלד משודרג אפילו, כי בנוסף להיותו סטופר הגנתי ממדרגה ראשונה ובורג המחבר את כל מערכי הקבוצה, יודע באטייה גם לשלש כשמשאירים אותו חופשי מאחורי הקשת. אולם תהיה זו טעות לנסות לפרק את תרומתו של באטייה לנתונים מספריים, משכנעים ככל שיהיו. גדולתו האמיתית היא בהשפעה על המשחק באלמנטים שאינם ניתנים לכימות ומדידה. באטייה הוא אמן "הדברים הקטנים" שמנצחים משחקים, הרול פלייר המושלם שמתמזג עם המשחק ומשנה אותו בפעולות נקודתיות, לעיתים בלי להימצא בכלל ליד האיש עם הכדור.

        בראשון למרץ התפרסם מאמר ארוך כאורך הגלות (יותר מ-5,000 מילה) ב- “New York Times”, העתון הגדול בארה"ב, שהוקדש כולו לפורוורד הקשוח. הכותרת של המאמר הייתה “The No-Stats All-Star” והוא ניסה לשפוך קצת אור על אזור הדמדומים בו לסטטיסטיקה אין שום יכולת להסביר את המתרחש על הפרקט - אזור מחייה טבעי עבור שיין באטייה. אז כן, האחוזים של קובי וברנדון רוי ירדו קצת כשבאטייה היה דבוק להם לחולצה, אך מעבר לזה ספק אם תמצאו משהו יוצא דופן בשורתו הסטטיסטית. מנהיגות, רוח לחימה והיכולת להפוך את הקבוצה לטובה יותר מבלי להתבלט באף קטגוריה אינם ניתנים להערכה מספרית. אך תשאלו את אוהדי הרוקטס, או יותר טוב – את אלה של הבלייזרס והלייקרס מה הם חושבים על מספר 31 של יוסטון. ספק אם תהיה קללה שלא תוזכר בסמוך לשמו. כי באטייה, הלא מאוד מוכשר והכל-כך יעיל היה, לטוב ולרע, הפנים של יוסטון רוקטס בפלייאוף 2009.

        המנהיג הלא שקט - רון ארטסט

        אם באטייה הוא פניה של יוסטון, רון ארטסט הוא ללא ספק הפה המטראשטק שלה. לפעמים נדמה שהפה של ארטסט לא מסוגל להיסגר פיזית. אולי ממכה כלשהי שקיבל בראש עת שבילה בשורה העשירית בפאלאס של דטרויט, בקטטה המפורסמת ההיא ב-2005. בראיון טלוויזיוני יומיים לפני תחילת הסדרה נגד הלייקרס, אמר הרון-רון ש-"ברנדון רוי הוא השחקן הטוב ביותר נגדו שיחקתי העונה". "יותר טוב מלברון ג'יימס וקובי בריאנט?" ניסה המראיין להקשות. ארטסט הנהן. הלוחמה הפסיכולוגית המטופשת הזו, שהתחילה עוד במהלך העונה הסדירה והמשיכה באינספור פרובקציות במהלך הפלייאוף (כולל "קרב המרפקים" המפורסם במשחק השני בסדרה) אמנם לא הצליחה להוציא את הסופרסטאר של הלייקרס משיווי משקל (למרות הטכניות שנשרקו לו בקלות מעוררת פליאה), אולם היה בה משהו שובה לב. התמחותו של רון-רון בלהיות "האיש הרע" של הקבוצה – המנהיג הקולני שמושך אליו את האש, התלבשה כמו כפפה ליד על הקבוצה הצעירה וחסרת הניסיון של הרוקטס.

        מבחינה מקצועית נתן ארטסט פלייאוף טוב, אך כזה שמבהיר היטב את גובה התקרה שלו. בסדרה נגד פורטלנד - ויותר מכך, במחצית השנייה של הסדרה נגד הלייקרס, כשפציעתו של מינג הפכה אותו לגו-טו-גאיי של הטילים - התברר שארטסט כבר לא מסוגל להיות הסקורר של 20 נקודות ומעלה בקבוצה גרועה, כפי שהיה בסקרמנטו. הוא טיפה פחות זריז ממה שהיה לפני שנתיים-שלוש וכתוצאה מכך, חודר פחות טוב. הג'אמפר שלו, שאף פעם לא היה הצד החזק במשחקו, כבר לא מספיק קונסיסטנטי לרמות הגבוהות. אל תבינו לא נכון, רון-רון הוא עדיין שחקן מצוין ו-ווינר ענק שמסוגל לקלוע שלשות חשובות במאני ולהוציא התקפה תקועה עם מהלך אגרסיבי של סל ועבירה, כפי שעשה פה ושם במהלך הפלייאוף. אולם יותר מדי פעמים ראינו אותו הולך עם הראש בקיר ומאבד כדורים כשההגנות מתרכזות בו. 38 אחוז מהשדה ויותר מ-2.5 איבודים למשחק בסדרת חצי הגמר מבהירים היטב את מעמדו החדש-ישן ביוסטון כשחקן הגנה נהדר, הבאד גאיי האולטימטיבי, אך רק אופציה שלישית בהתקפה, כזה שחייב לידו שני סקוררים אמינים יותר. רצוי בריאים.

        התגלית - ארון ברוקס

        כשבמהלך פגרת האולסטאר הועבר רייפר אלסטון, הרכז הפותח של הקבוצה, לאורלנדו בתמורה לברייאן קוק הסתמי וקייל לאורי הצעיר הרבה גבות הורמו בטקסס. במבט ראשון, היה זה נראה כטרייד תמוה במיוחד או צעד כלכלי נטו, שמתעלם לגמרי מהשעון המתקתק של יאו מינג והזדקקותם של הטילים לרכז מנוסה שיוביל אותם בפלייאוף. אולם בדיעבד התברר הטרייד כהברקה נוספת של דריל מורי – הג'נרל מנג'ר הלא מספיק מוערך של הקבוצה. לאורי אמנם הפך לשחקן רוטציה לגיטימי, אך עיקר הצלחתו של הטרייד נעוצה בהתפתחותו המטאורית של ארון ברוקס, שבמחי שתי סדרות פלייאוף הפך מסימן שאלה לבאנקר בעמדת הרכז הפותח בעתיד הנראה לעין.

        ברוקס הוא ללא ספק התגלית של הפוסט סיזן עד עכשיו והמרוויח הגדול שלו במדי יוסטון. בסיבוב הראשון הוא גבר במצ'-אפ ישיר על סטיב בלייק המנוסה ובסדרה נגד הלייקרס גרם לדרק הפישר להיראות כגרסת הסלואו מושן של עצמו. הוא פתח את הפלייאוף במטווח שלשות על ראשם של הבלייזרס המסכנים שהסתיים בתבוסם המהדהדהת ואכילת כובעים משותפת של מרבית הפרשנים במזנון ה-NBA הקרוב לביתם. זריזותו ומהירותו המסחררת הפכו לכאב ראש קבוע עבור פיל ג'קסון גם בסיבוב השני. נכון, הוא עדיין לא יציב מספיק, מאבד יותר מדי כשההגנות מתרכזות בו (מעל 3 איבודים למשחק) ויכולת ניהול ההתקפה שלו עדיין רחוקה מהטופ של הליגה, אך אלה דברים מהסוג שמשתפרים עם הזמן. יותר מכל שחקן אחר מזכיר ברוקס את טוני פארקר בשתי עונותיו הראשונות בליגה - פלוס קליעה מהשלוש, מינוס שני אינצ'ים גובה. אותה יכולת מדהימה לחתוך הגנות ולהגיע בקלילות לאזור הטבעת; כמעט אותה סיומת מתחת לסל. האם בדומה לפארקר יהפוך מסילון צעיר לרכז שיודע לנהל התקפה ולהיות במיטבו תחת לחץ? ימים יגידו. בינתיים נראה שיש הרבה סיבות לאופטימיות.

        ה-מאמן - ריק אדלמן

        אחד המפתחות העיקריים להבנת ההצלחה של קבוצה נחותה ודלת כישרון הוא להתבונן באינטרקציה שבין המאמן לשחקנים. לארי בראון, בשיאו, השכיל להיכנס לראש של שחקניו ולשדר איתם על אותו גל תוך שהוא מתעל את יכולתם לשיא. אדלמן עושה דבר דומה כבר קרוב לשני עשורים, רק בלי הסיסמאות וההילה של ה"גאון המשוגע" שדבקה בבראון. שנים על גבי שנים, עוד מימי הבלייזרס של תחילת שנות ה-90, מצליח מאמן בעל חזות האביר להעמיד קבוצות איכותיות ומגוונות, תוך שהוא מאפשר לשחקניו לבטא את הפוטנציאל הטמון בהם. אדלמן הוא מאמן של שחקנים (אפילו ארטסט נראה אצלו מאולף), אבל הוא גם אחד ממוחות הכדורסל המבריקים בליגה (כן, סקרמנטו של תחילת העשור).

        השנה עמדה לרשותו קבוצה חבולה ופצועה במיוחד (מקגריידי הפסיד את כל החצי השני של העונה, מוטמבו פרש בסופה כשנזכר בן כמה הוא באמת) שבמהלך הפלייאוף איבדה את הכוכב הגדול השני שלה. תגובתו של אדלמן לפציעתו של יאו הייתה להזכיר לשחקניו ש-"שיחקנו עם פציעות כל העונה" ולגרום להם להאמין באמת, לא רק בהצהרות לתקשורת, שאפשר לנצח את הלייקרס גם בלי שתי האופציות הראשונות בהתקפה. אמונה זו תורגמה לשני נצחונות מפתיעים במיוחד במשחקים הרביעי והשישי בסדרה כאשר סקולה, לנדרי וצ'ק הייז הנמוכים מתמודדים בכבוד מול הקו הקידמי הארוך והמפחיד בליגה. אדלמן, שעקף בסיבוב את סטן-ואן-גנדי מאורלנדו במירוץ לתואר מאמן העונה (הגיע שני אחרי מייק בראון), היה בשיאו בפלייאוף 2009. הוא ניצח בקרב טקטי את מקמילן השבלוני, כשהצליח לקבוע קצב איטי ולפגוע לפורטלנד בשטף ההתקפי, ולאחר מכן התפנה לגבור על פיל ג'קסון המנומנם עם האמונה שהנחיל בסגל הקצר שלו. ולמרות שלא עלה בידו להביא את יוסטון מעבר לסיבוב השני, יוצא ריק אדלמן מהפלייאוף השנה כווינר אמיתי. ממש כמו כל הקבוצה שלו.