פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        עדיין מאמן העונה

        מה שראיתם במשחק העונה, רק מוכיח מה שאלי גוטמן הצליח להסתיר מכם במשך המחזורים הקודמים. חבל שבהפועל תל אביב ממהרים לשכוח

        כאוס מוחלט, אובדן שליטה

        ב-1985, כשיצחק שניאור אימן את מכבי תל אביב, הוא ניסה ליצור תהליך בדומה ל"תינוקות ג'רי" של ג'רי בית הלוי בשנות ה-60. הניסוי הזה, של העלאת צעירים מהנוער והכשרתם כדי שישמשו שלד לשנים הבאות, תועד במושג "בונים קבוצה". הכישלון הגדול של הפרויקט הפך את המונח לסוג של קללה בקרית שלום, ומאז לא משתמש אף מאמן בליגת העל במושג הזה. ההיגיון של שניאור דווקא היה נכון על הנייר. כדי לחבר שחקנים ולהעמיד קבוצה שתרוץ יחד שנים נדרש זמן, לכאורה, אלא שכדורגל הוא משחק שכבר מזמן חרג מגבולות ההיגיון. בספורט האמריקאי (ועל פי רוב גם האירופי) נהוג לתת למאמנים שנה אחת ולפעמים שנתיים של חסד בטרם יביאו תוצאות, רק שבארצות הברית לא יורדים ליגה ושיטות הדראפט ותקרת השכר נוטעות תקווה שאם אתמול לא היה טוב, אולי יהיה מחר.

        כשאלי גוטמן הגיע בשנה שעברה להפועל תל אביב לא היה לו זמן לבנות או לתכנן. הוא היה צריך לחלץ אסופה במצב קשה מהתחתית ורק ברגע האחרון מילט אותה מהירידה, כשעל הדרך הוא מגיע לאירופה בזכות העפלה לגמר הגביע. במהלך קיץ של כאוס ניהולי, עם בעלים מיועד חדש שלא רואה בו את איש שלומו ותקציב מוגבל, גוטמן העמיד קבוצה שהייתה עד לרגע האחרון בתמונת האליפות, שעד יום שני שיחקה את "הכדורגל הכי טוב בארץ", שיש לה שלד לשנים הקרובות. ואת כל זה הוא עשה בלי התבונה של שחר או הכסף של גאידמק ושניידר.

        כל אלה עובדות שהיו ידועות עד שריקת הפתיחה בקרית אליעזר. לאחר שריקת הסיום קיבלנו הדגמה עד כמה קצר הזיכרון האנושי. 90 הדקות האיומות והרגליים הקרות שקיבלו שחקני הפועל תל אביב הוציאו את כל הלכלוך החוצה. פתאום גוטמן שוב בונקריסט, הוא לא באמת השתנה, לא הכין את השחקנים מנטלית. זאת אומרת כן, הוא עדיין המאמן הכי טוב שהיה העונה בליגת העל, רק שעכשיו יש אחרי המשפט הזה "אבל" גדול. והכל בגלל משחק אחד. ומילא אוהדי הכדורגל, טבעם לנוע מקיצוניות לקיצוניות. מה שקורה בהפועל תל אביב ביומיים שלאחר ההפסד מעיד על כאוס מוחלט ואובדן שליטה. ב"ידיעות אחרונות" כבר מחליפים את גוטמן באבוקסיס, ב"ישראל היום" טוענים שמאמן הפועל תל אביב יידרש לקצץ בשכרו, וב"הארץ" יבואה מלכלך על כל העולם. כאילו שלפני יומיים זו לא הייתה מועמדת לאליפות, כאילו שכל העונה הזו הייתה כישלון מוחלט. רגע לפני שאתם מאשימים את התקשורת, תזכרו שכמו תמיד, יש מי שמשתף איתה פעולה. כן, ככה זה נראה בוולפסון אחרי הפסד ליגה בודד.

        הכישלון מעולם לא היה יתום יותר

        הבעיה של גוטמן לא הייתה ההפסד, גם לא המשחק המביש של הפועל תל אביב. הבעיה הייתה שהוא יצר במשך שנה שלמה את האשליה שהקבוצה שלו טובה לפחות כמו מכבי חיפה. במידה מסוימת, ההתמודדות הזו הייתה מיקרוקוסמוס לאיך שהייתה העונה של השתיים אמורה מלכתחילה להיראות. חיפה בעלת חומר השחקנים הטוב יותר, לעומת הפועל תל אביב שיש ברשותה את אחד השוערים הגדולים שדרכו כאן ועוד עשרה שחקנים חלשים מנטאלית, פגיעים או סתם גמורים. העובדה שההבדל הורגש רק שני מחזורים לסיום היא וי עצום לגוטמן, ובסופו של דבר מה שעשה את ההבדל הזה היא התעלות חד פעמית של יניב קטן. נכון שכבר היו אנדרדוגים מוצהרים שהלכו עד הסוף, אבל זה לא מגמד מההישג של גוטמן, שלאורך עונה שלמה קיבל המון אהבה מהקהל ומעט מאוד פידבק מההנהלה על העבודה היסודית שלו. עכשיו התמורה שלו היא סכינים בגב. הכישלון מעולם לא היה יתום יותר.

        אולי לאלישע לוי מגיע לזכות באליפות כי הוא אדם טוב ואהוד (ולגביו, למי שלא זוכר, עדיין היו לא מעט ספקות לפני יום שני), מכיוון שעשה דברים יפים במכבי חיפה ומשום שבמשחק על כל הקופה הקבוצה שלו הראתה איך משחקת אלופה אמיתית. ועדיין, אלי גוטמן היה ונשאר מאמן העונה, בלי ספקות ובלי אבל, ולמרות הכל כנראה שקבוצת טביב-הראל לא תיתן לו להמשיך את התהליך שבו החל העונה. על זה יש סיכוי גדול מאוד שהם יצטערו בעתיד, כי גוטמן בונה להם קבוצה. בונה כמו שבאמת צריך לבנות קבוצה.