לא לנקר בשמירה

זו השנה הרביעית שבה מתקיים בארץ הפיינל פור. רוב המשחקים באירועים הקודמים היו צמודים ומעניינים. אין ספק שהפורמט הזה מיוחד ומעניין. כשיש משחק אחד בכל שלב, לא יכול להיות פיינל פור משעמם. השיטה הזו אומצה בארץ על רקע שנים של סדרות פלייאוף חד צדדיות, אבל כבר בפיינל פור השני היו רבים שהצטערו על היעדר הסדרות. למרות העניין שבפיינל פור, ברור שסדרה של חמישה משחקים בין שתי קבוצות טובות יכולה לספק הרבה רגעים יפים של דרמות, שלא יכולים להתקיים במשחק אחד. לסדרה יש דינמיקה אחרת לחלוטין. קבוצות עוברות עליות ומורדות בזמן סדרה, ויש להן הרבה דברים להתמודד אתם.

מלבד העניין, ברור שפיינל פור הוא גם בעיה ספורטיבית. כל קבוצה יכולה להפסיד משחק, ואליפות הוא תואר שמייצג עבודה ועליונות של עונה שלמה. בפיינל פור אין יתרון לאף קבוצה, אז מה ההבדל בין לסיים במקום הראשון לבין המקום הרביעי? למרות זאת, בשלוש השנים האחרונות זכתה בפיינל פור הקבוצה שסיימה את העונה במקום הסדירה במקום הראשון, כך שלפחות מהבחינה הזו נעשה עד היום צדק ספורטיבי. אבל באותה מידה יכול הפיינל פור לספק טרגדיה ספורטיבית: די בפציעה אחת, שריקה של שופט, או סתם יום חלש כדי להכריע עונה שלמה. בעניין הזה כדאי לקרוא את הבלוג המצוין של אטורה מסינה על סדרות פלייאוף שהוא עבר ועל ההבדל ביניהן לבין פיינל פור.

מבחינה מקצועית, מכבי תל אביב היא הקבוצה הטובה ביותר בארץ. למרות כל מה שהמערכת הזאת עברה השנה, היא סיימה במקום הראשון, בפער של שתי נקודות. מכבי קולעת הכי הרבה נקודות בליגה (יותר מ- 91 למשחק), והיא במקום הראשון באחוזי הקליעה מכל הטווחים. נוסף על כך, היא מאבדת הכי מעט כדורים (פחות מ- 12, ועוד בסגנון משחק מהיר), ומוסרת הכי הרבה אסיסטים (מספר דמיוני של כמעט 23 למשחק). באופן מרשים, נוסף על הנתונים ההתקפיים המצוינים, מכבי היא קבוצת ההגנה הטובה בליגה בקריטריונים החשובים ביותר. היא מחזיקה את היריבות על אחוזי הקליעה הנמוכים ביותר מטווח שתי הנקודות ומהשדה, ועל מספר נקודות המדד הנמוך ביותר. לפחות על פי הנתונים מכבי היא אותה מכבי, והיא מתעלה על יתר הליגה.

אבל פיינל פור לא מוכרע לפי הסטטיסטיקה. מכבי תצטרך להפגין בעיקר חוסן מנטאלי והבנה של הרגע. מכבי לא הפסידה הרבה משחקים השנה, אבל לא פעם התקשתה כשלא ידעה לגמור משחקים בדרך, והיא כבר הפסידה תואר אחד בארץ. לא פעם מכבי הייתה טובה מספיק בכדי לבנות יתרון, אבל לא הייתה טובה מספיק על מנת להמשיך ולהגדיל אותו. מכבי, כמובן, לא המציאה את התופעה הזאת. הרבה קבוצות בכל הרמות "נרגעות" אחרי שהן בנו יתרון. מכבי תצטרך קודם כל להילחם בתכונה הזאת, לדעת לבנות יתרון ולהימנע מ"הרגיעה" שבאה בעקבותיו.

הפועל גליל/גלבוע מגיעה לאותו מעמד בו היא הייתה לפני שנתיים, ובמצב דומה. גם לפני שנתיים היא השתחלה אחרונה לפיינל פור, אבל בחצי הגמר ידעה להישאר במשחק והגיעה לדקה האחרונה במשחק צמוד, כאשר בעיקר 4 מ-16 של אדלקה מהעונשין הפרידו בינם לבין הגמר. גליל/גלבוע זורקת הכי הרבה שלשות בליגה (מקום ראשון), והכי מעט מ-2 נקודות (מקום אחרון).

אמנם נדיר שקבוצות עם נתונים כל כך קיצוניים מגיעות כל כך רחוק, אבל מאידך, הן יכולות למצוא את עצמן במשחק טוב מול כל קבוצה. המשחק יוכרע כנראה ביכולת של מכבי להגביל ולמנוע ממקל ומרוברטס לייצר מצבים ובעיקר להכריח אותם לזריקות מכדרור ולאחוזים נמוכים (מקל עומד על 42% משתי נקודות, ורק 28% בהפסדים). הדרך לכך היא בראש ובראשונה אחריות אישית של הגארדים בעבודת ידיים ורגליים בהגנה, וצורך במינימום של עזרות.

בסדרה של הלייקרס נגד יוסטון אפשר היה לראות לאורך שבעה משחקים מה שיין באטייה מנסה לעשות לקובי בריאנט בהגנה (ממליץ לכולכם לקרוא את המאמר המצורף מה"ניו יורק טיימס" שעוסק במשחק ההגנה של באטייה). בכל פעם שבריאנט קיבל את הכדור, באטייה הכריח אותו לכדרר ותמיד שם יד מול הפנים של בריאנט בקליעה. נשמע פשוט ואלמנטרי, וזה באמת ככה. מול קבוצות שחודרות, מוסרות וזורקות שלשות, אין יותר מידי סודות. צריך עבודת ידיים ורגליים כדי להכריח זריקות מכדרור, ובזה ההגנה של מכבי תצטרך להתמקד.

כל מה שנאמר על פערי האיכות של מכבי מהליגה נכון כמעט באותה מידה להפועל ירושלים כלפי יתר הקבוצות. מתחילת הליגה ועד סופה ירושלים מוקמה בין שני המקומות הראשונים, ובפערים בולטים. בכל הקטגוריות הסטטיסטיות בהתקפה ירושלים ממוקמת מיד אחרי מכבי. ברוב התחומים ההגנתיים ירושלים מדורגת בתחתית הליגה (רק עשירית באחוזי הקליעה של היריבות), אבל העליונות ההתקפית יחד עם היותה קבוצת הריבאונד הטובה ביותר בליגה נותנים לה סיכוי מצוין להצליח בפיינל פור הזה.

משחקים כאלו מוכרעים בדרך כלל על סגנון משחק, הרגלים ואינטנסיביות. הנתונים המצוינים של ירושלים בריבאונד (מקום 1 בריבאונד התקפה עם 37% מהכדורים החוזרים – נתון מדהים) מאפשרים לקבוצה "להישאר" בכל משחק. מול קבוצת ריבאונד כזאת קשה לרוץ, וצריך לקלוע באחוזים גבוהים (ירושלים זורקת הכי הרבה זריקות מהשדה מבין הקבוצות בפיינל פור).

הרבה דברים טובים קרו השנה בירושלים, וזו תוצאה של עבודה של הרבה אנשים שאני מכבד ואוהב. בעיקר אהבתי את ההתמודדות של המערכת אבל גם של הקהל עם אי-העלייה לגמר הגביע או אי-ההעפלה לשלב השני באירופה. מבלי להיכנס לגורמים שהובילו לכך, הייתה בתוך הקבוצה ומחוצה לה בגרות והבנה שדברים כאלו קורים בכדורסל. ירושלים הפסידה במקרים הללו במשחקים צמודים מאוד, חלקם על חודה של נקודה, וחשוב לזכור שהיא שיחקה באירופה רק יומיים לאחר משחק ליגה. יפה היה לראות את השקט הכללי נשמר בקבוצה ומסביבה, תוך הבנה והכרה שנבנתה שם קבוצה טובה, עם דרך וכיוון, שהתוצאות בליגה הן בהתאם, ושבכדורסל ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא לפעמים כחוט השערה.

למכבי חיפה יש את הכלים להילחם סגנון מול סגנון עם ירושלים. בראש ובראשונה חיפה היא קבוצת הריבאונד השנייה באיכותה בליגה אחרי ירושלים (ובעיקר שנייה בריבאונד ההתקפה ובפער לא משמעותי). בראש ובראשונה תצטרך חיפה למנוע מירושלים שליטה במדדי ה-"HUSTLE" ובתחומים ה"אפורים" של המשחק, וכאמור היא קרובה מאוד לירושלים בתחומים האלו.

הברומטר של ירושלים ושחקן המטרה שלה הוא כמובן עומאר סניד, שמלבד 16 נקודות שהוא קולע, מוסר גם כמעט חמישה אסיסטים - מספרים שמעט מאוד שחקנים בעמדה שלו מספקים, וחלקם הגדול בבידודים. חיפה הפגינה לאורך מרבית העונה, וגם בסיומה, מחויבות קבוצתית למשחק ההגנה.

בשני משחקי הליגה קלעה ירושלים נגד חיפה 80 ו-100 נקודות, כאשר סניד עומד על הממוצעים שלו (16.5 נקודות ו- 5.5 אסיסטים), אבל בחצי גמר הגביע, משחק עם אופי דומה למשחק הקרוב, הצליחה חיפה להחזיק את סניד על אפס נקודות במחצית הראשונה ולהביא את ירושלים למשחק של פחות מ-70 נקודות.

shamirbasketball@walla.co.il