"אחד הדברים הנפלאים ביותר בכדורגל הספרדי", כתב פעם פיל בול, "הוא שמישהו, איפשהו, שונא אותך עד אין קץ". יצאתי לחפש רמזים לשנאה כזו באזור ולנסיה, בו מתמודדות כרגע ויאריאל ו-ולנסיה (יחד עם אתלטיקו מדריד) על הכרטיס לליגת האלופות. אולי אוהדי ולנסיה, אחת הקבוצות המבוססות ביותר בספרד באופן מסורתי, יחושו טינה כלפי הגמדים שלפתע צצו משום מקום ומצליחים, יחסית, שנה אחרי שנה?
הנסיעה ברכבת מברצלונה, לצפות בויאריאל מארחת את ריאל, מייצרת מיד שינוי אווירה. קשה שלא לשים לב לפער בין האלגנטיות המצועצעת כמעט של בירת קטלוניה לבין הכתמים המתועשים שמלווים את תחילת הדרך לאזור ולנסיה, בו נמצאת ויאריאל, עיירה במונחים ספרדיים, עם פחות מ-50 אלף תושבים. אני מוצא את עצמי תוהה האם יהיה גם שינוי אופי - האם אפגוש משהו פתוח יותר מהקטלאנים, שמנוכרים רגשית לכל דבר, אפילו להיסטוריה שלהם עצמם, כפי שאמר לי כאן אקוודורי עצבני, כל עוד היא לא קשורה לשפה ולצורך האובססיבי להתעלות מעל מדריד. הרהורי מסתיימים הודות לנוסע אחר ושמו חוסה, ששומע שיעדי הוא המדריגאל ומציע לקחת אותי לאיצטדיון, בחברת בנו בעל השם הזהה.
הנסיעה מתחנת הרכבת ועד לאצטדיון לוקחת בסך הכל עשר דקות, אבל בזמן הזה אני שומע מהשניים על עצמם, על האזור ועל קבוצות הכדורגל שלו שבו יותר מכפי שאוכל לשמוע מפי קטלאני ממוצע בעשר שנים. ויאריאל, מסביר לי חוסה ג'וניור, השיגה גדולות ונצורות בעשור האחרון בעיקר הודות לאיש אחד פרננדו רויג, הנשיא ובעל השליטה במועדון, שעשה את הונו בעיקר מהתעשייה היחידה שקיימת בעיירה קרמיקה.
אוהדי ויאריאל מעריצים את רויג וכאשר אני מציע בזהירות שהיחסים בין אוהדי ולנסיה לבעלים, משפחת סולר, מוצלחים פחות, מסתבר שאני מתפרץ לדלת פתוחה. Son tontos! ("הם מטומטמים"!) מפטיר חוסה האב נחרצות, בעוד ג'וניור מפרט בנימה עדינה יותר: "רויג חושב רחוק, הוא איש חכם, ולמרות שרוב הכסף שלו בא מקרמיקה, הוא משקיע גם בהרבה תחומים אחרים, במיוחד כאלו עם פוטנציאל עתידי, כמו אנרגיה סולארית. לחואן סולר יש רק נדל"ן, וכשהנדל"ן התרסק, גם הוא התרסק". חוסה וחוסה, אם כן, חשים טינה כלפי סולר הרבה יותר מאשר כלפי ויאריאל היריבה העירונית היא רק האחות הקטנה, החמודה והבלתי מזיקה. אבל נראה שהם גם מקנאים במקצת באחות הקטנה הזו.
גוליבר וליליפוט
בחפשי זוויות אחרות אני מאתר, שעה לפני תחילת המשחק, בכניסה לאל-מדריגאל הידידותי למשתמש, את מיגל וגבריאל, שני טיפוסים מפתיעים. גבריאל, בן 22, נראה כמו גרסה רכרוכית של אשטון קוצ'ר אך מסתבר שהוא לוחם שוורים. מיגל, לעומת זאת, נראה כמו אחיו האבוד של חואנדה ראמוס, ופרוס על כל ספרד: שורשים אנדלוסיים, משפחה במדריד ועבודה בולנסיה. מיגל אוהד מושבע של ריאל מדריד, ולמרות זאת הוא בעד ויאריאל, כי "למדריד אין על מה לשחק ואני רוצה שויאריאל תעלה לליגת האלופות". למה? "כי אני שונא את ולנסיה גם כשהם על הפנים ו-ויאריאל מנצחים, הם מקבלים את כל תשומת הלב".
היצר העיתונאי שבי נעור סוף סוף קצת מורבו באוויר, גם אם "חיצוני". אבל מיגל לא ניאות להרחיב על טינתו לולנסיה, ומעדיף במקום להדגיש עד כמה הכל קטן כל כך בויאריאל, בודאי בהשוואה למדריד האיצטדיון, העיירה, החגיגות לקבלת השחקנים שמגיעים למשחק, אפילו ריצת השוורים המתוכננת לאחר המשחק, כחלק מהפיאסטה השנתית לכבוד הפטרון המקומי. אכן, למול העוצמה הכלכלית, התרבותית והספורטיבית של מדריד וברצלונה, מקומות כמו ויאריאל נראים ליליפוטיים ממש בכל המובנים. אבל זה גם מה שעושה אותם לשובי לב כל כך.
הרושם החיובי הזה מתחזק כאשר אני פוגש את דניאל ואנדריאס, עוד דוד ואחיין, ללא ספק שניים מהאנשים הפתוחים, הלבביים, והמקסימים ביותר שאפשר לפגוש בספרד - פחות משעה לאחר שהכרנו הם מציעים לי לבלות את הלילה בביתם. אין להם שום מילה רעה לומר על ריאל, על ולנסיה, או על אף אחד בעצם, אלא רק תקוות שקטות וזהירות למשחק. ברגע שמתחיל המשחק הם, כמו שאר האוהדים והשחקנים של ויאריאל, חיים לגמרי את המשחק, בשונה לחלוטין מהאדישות הקיומית של ריאל. בעיני שתי הקבוצות משחקות איום ונורא, אבל ויאריאל, בניגוד למדריד, לפחות מנסה כמיטב יכולתה, וכך גם התזמורת שחוזרת בפעם האלף על צלילי "הצוללת הצהובה" של הביטלס ברגעים בהם המשחק באמת נעשה בלתי נסבל. והקהל איכשהו מצליח לשתף פעולה כל פעם מחדש. לא ייאמן.
במחצית אני פוגש שוב את דניאל ואנדריאס והם דווקא מתמוגגים לחלוטין מההתרחשויות. במובן מסוים אפשר להבין אותם. הפער בין המוטיבציה של שתי הקבוצות כל כך גדול שנראה כאילו גם אוהדי ריאל המעטים, שלא לדבר על הצופים הנייטראלים, בעד ויאריאל. העניין ניכר בבירור אצל העיתונאית היפנית לצידי, שנראית על סף חרקירי כאשר היגואין משווה מעמדת נבדל ברורה. כאשר קסיאס, בעוד אקט של קדושה, עושה צדק מיד לאחר מכן ומשאיר את הנקודות אצל הצד שבאמת זקוק להן, העיתונאית לידי כמעט מכפילה את גובהה בקפיצה מלאת אושר. לגבי דניאל ואנדריאס בכלל אין מה לדבר.
לאחר המשחק שלושתנו יוצאים לצפות בגרסה המקומית - המוקטנת, כמו כל דבר בעיירה - לריצת השוורים של פמפלונה. אני מתרשם עמוקות מכך שאפילו כאשר השור רץ ואש מעליו, אנדריאס בעיקר ממלמל "קה פרטידו". דניאל, שקט יותר, רק מחייך, אבל זהו חיוך של עולם ומלואו. הם רק שניים, מעיירה בגודל של דימונה, אבל איכשהו, הם מרגישים ומרגשים הרבה יותר מההמונים בפלאסה קטלוניה. פלא שאי שאפשר לשנוא את ויאריאל?
ויאריאלונה
בבוקר שלמחרת (ראשון) אני ממשיך מויאריאל לכרך הגדול ולנסיה, שם אני מנסה להבין את מי בעצם האנשים בולנסיה שונאים, אם הם לא שונאים את ויאריאל. חמישה אוהדים ואוהדות שצופים יחדיו במשחק של בארסה מול מאיורקה מספקים לי תשובה מפתיעה: ראשית, מבין המועדונים המקומיים הם בכלל שונאים את לבנטה מועדון קטן עוד יותר מויאריאל אבל מושחת בהרבה, שידוע לשמצה הודות לדרכים העקלקלות באמצעותן עלה לליגה הבכירה בפעם האחרונה ובעיקר הודות להיעדר מוחלט של נכונות לשלם לשחקניו.
אבל שנית, וחשוב מכך, יש להם שנאה פרסונאלית. הם שונאים את ז'ואן לאפורטה. אני זוקר את גבותיי בתמיהה, בהתחשב בכך ששנייה לפני כן אחד מהם, אבא צעיר, שאג בשמחה כאשר אטו הבקיע. האבא הטרי פונה להסביר: "אני אוהד של בארסה מאז ומתמיד אבל גם ולנסיאני גאה, ועכשיו זה מתנגש. בימים של נונייז (הנשיא הא-פוליטי של בארסה בשנים 1978-2000), המועדון לא שיתף פעולה עם הקטאלניסטים, שטענו כי ולנסיאנו היא רק דיאלקט של קטלאנית ולא שפה בפני עצמה, וניסו להגדיר את הטריטוריה של קטלוניה ככוללת חלקים מאזור ולנסיה. הם מנסים להתפשט על חשבוננו. אבל קטלוניה מגיעה רק עד מורסיה ולא מעבר לזה! עכשיו, לאפורטה כן משחק את המשחק של הקטלאניסטים, וזה מעצבן. אני אוהב את בארסה, אבל אני לא אוהב אותו".
בשלב הזה מתערב בשיחה אנריקה, שנראה כמו ראש המשפחה ומתהדר בשפם דל-בוסקאי מפואר. הוא מעוצבן לא רק על לאפורטה אלא על הלאומיות הקטלאנית באופן כללי, ופולט בקוצר רוח "אנחנו גם ולנסיאנים, אבל גם ספרדים גאים, בזמן שהם רוצים להיות לגמרי לבד, ועוד על חשבון ולנסיה!". אבל פעם, אני מקשה, בארסה הייתה אוהדה מאוד כאן. נכון, הם אומרים, אבל בשנים האחרונות הקטלאנים רק נעשים קיצוניים יותר ויותר בדרישות שלהם, "ובהתנשאות שלהם", מוסיף אנריקה תוך כדי אילוסטרציה (ידיים מסירות אבק מדומה מהכתפיים).
על הנקודה האחרונה מסכימים, לשם שינוי, כל הנוכחים כמו גם, בעצב רב, על טיפשותם של מנהלי ולנסיה. כדי לא לסיים בנימה עצובה אני אומר לחבורה שהם הרבה יותר נחמדים מרוב הקטלאנים שפגשתי, מה שגורר צחוק, אגודלים מורמים ומחיאות כפיים נמרצות. אני יוצא מהפאב נבוך, ובדרכי חזרה לברצלונה שוקע במחשבות. באתי לחפש יריבות מקומית ומצאתי בעיקר אנשים שובי לב שכועסים, אם בכלל, על מקומות ואנשים אחרים.
אולי כל זה אומר שבאתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה, אבל זה כנראה אומר גם שבשבוע בו בארסה זוכה בדאבל, פשוט אי אפשר להתעלם מהקטלאנים לגמרי. צ'רצ'יל אמר פעם שאלוהים ברא את צרפת, ארץ נפלאה, וכדי לאזן הוא ברא את הצרפתים. על הקטלאנים תושבי ולנסיה היו כנראה אומרים שהם בנו את ברצלונה היפהפייה, ואת בארסה, ומועדון פאר, וכדי לאזן הם נשארו בסביבה גם כשהמהגרים הגיעו. אולי יום אחד יגישו בולנסיה הצעה: להשאיר את ברצלונה ובארסה כפי שהם, אבל פשוט להחליף את כל התושבים עם שורשים קטלאניים שלא קשורים ישירות לבארסה. נראה לי שבאזור ולנסיה עצמו, ובויאריאל בפרט, אפשר למצוא את כל המועמדים שצריך לתוכנית כזו. מגיעה להם עיר כמו ברצלונה. האמת? יותר מאשר לקטלאנים.
Shmulik_nili@walla.co.il