מרגש, כמעט כמו דפש מוד

גם מי שלא בא לרמת גן ונשאר מול המסך, ספג חוויה מהנה ולא אופיינית בכדורגל שלנו. אפשר לחפש את ערוץ 1 בקטנות ושוב לדבר על הבעיות של הגוף הוותיק הזה, אבל מי שצפה בחצאי הגמר יחד עם בוני, אלון חזן ודני נוימן, לא זיהה הבדלים גדולים משאר משדרי הספורט בישראל. בקרוב המכרז על זכויות השידור בליגת העל ייצא לדרך, והאמת? לא נתנגד שחלק מהשידורים יהיו בקצב של ערוץ 1. בלי התלהמות מוגזמת, בלי יומרה מופרכת. כדורגל כמו פעם. כדורגל שלנו

לא נשארו הרבה משחקים להרכב הנפילים של בית"ר ירושלים. בקרוב מאוד, יהיו הילדים האלה בתמונה, עידן ורד ושמואל קוזוקין, שיצטרכו לשאת בעול ולקחת את הקבוצה הזו לחוף מבטחים. עד עכשיו, מי יותר ומי פחות, החולצה הצהובה לא נראית גדולה מדי עליהם, אבל אסור לשכוח שזה נעשה בעזרת התותחים הגדולים. ביום שאחרי הגמר נראה אם הם יכולים לבד

המשחקים של הכח לא תמיד משודרים בטלוויזיה, ולרובם המכריע לא מגיע קהל גדול. חצי הגמר הראשון בין בית"ר והכח נתן הזדמנות להרבה מאוד אנשים שלא ראו את סיירת דהאן להבין מקרוב מהי קבוצה גאה, ממושמעת, טקטית, חכמה, שמבטלת בעזרת עבודה נכונה לא מעט חסרונות שיש לה על הנייר. בית ספר למיקסום רווחים, שפתח ליום אחד את שעריו גם לקהל הרחב

לפעמים, מחוות ספורטיביות יכולות לרגש כמו המשחק עצמו.
אירועים כמו חצי גמר גביע המדינה מולידים הרבה רגעים כאלה, רגעים שהם מעבר לספורט והכי קרובים למהות האדם. התמונה הזו משקפת אחד מהם: ברק יצחקי מנחם את ישראל ראש אחרי השער העצמי שלו בתוספת הזמן. לפני עונה הוא כנראה לא ידע מי זה ישראל ראש, אבל בשנייה שהוא ראה את הטרגדיה של שחקן הכח, הוא הרגיש בדיוק כמוהו. כמו בן אדם

אמרו שהם לא מאמינים בקבוצה, שהם לא באים למשחקיה הגורליים העונה, שהם לא נשבים אחרי הקונספציה החדשה ולא ממהרים להתלהב מרמת הכדורגל בעידן אלישע לוי. אז אמרו. אוהדי מכבי חיפה הביאו אתמול לרמת גן מספרים שגם מכבי תל אביב ובית"ר היו מתפארים בהם. בדיוק בשבוע שהקבוצה שלהם עומדת למבחן הגדול שלה, אלפי ירוקים שהתחבאו ברוב העונה פתאום יצאו מהחורים והזכירו לנו את הרבבות שהלכו אחרי הקבוצה הזו בימיה המפוארים

הוא רטן במשך כל העונה, התלונן, ביקר, תקף, איים ושחט מחדש כל פרה שחוטה בכדורגל העלוב שלנו. אבל דווקא אתמול היה מרגש לראות את לותר מתיאוס הגדול, כן ההוא ממונדיאל 1990, מחצין חיוך של הנאה וכבוד ממעמד חצי הגמר הישראלי. חיוך שהוציא ממנו אחר כך ברכה ג'נטלמנית למנצחת מכבי חיפה. חיוך של הערכה ושמחה על כל המאורע. כבוד

לפני משחקים גדולים אנחנו בדרך כלל מסמנים את השחקנים הגדולים. כותבים על קטן, מהללים את שכטר, מצפים מבוקולי ועושים זום על בן דיין. אבל תמיד, כמו תמיד, מי שמנצח את המשחקים האלה הם אותם שחקנים שבאים מאחור ומפתיעים את את התחזיות שלנו. אייל משומר חתום כבר שתי גיחות מפתיעות כאלה, כששני שערים שלו ניצחו למכבי חיפה שני שערים מכריעים בליגה ובגביע. האם זה אומר שהדאבל יהיה רשום על שמו? ממש לא בטוח

לבעיה הכי גדולה של ניר דוידוביץ' העונה קוראים וינסנט אניימה. כל מה שהוא יעשה בדרך לדאבל של מכבי חיפה, יעמוד בצילו של הענק הניגרי. כל עצירה, כל זינוק, כל פנדל שהוא עצר, תמיד ייחשב לפחות טוב משוער הפועל תל אביב. אלא שאחרי חצי הגמר של מכבי חיפה מול מכבי נתניה, הגיע הזמן לשאול האם לא ראוי להעביר חלק מהקרדיט לדוידוביץ'. תשובה סופית תינתן ביום שני בקרית אליעזר

זו פעם שנייה ברציפות שמכבי נתניה נושרת בחצי הגמר. בשנה שעברה היא סחבה עד לדקות האחרונות בהארכה מול בית"ר, העונה אפילו משכה את הדרמה מול מכבי חיפה עד לפנדלים. לכאורה, צעד קטן של קבוצה מתפתחת עם הרבה אופי. על פניו, מותר לדבר כאן על תהליך. אבל אחרי שנזכרים בחרב הקיצוצים שיאמר כבר שלף, סביר להניח שנתניה לא תשחזר את הביקור שלה במעמד הזה וכבר לא תינתן לה הזדמנות לתקן בחצי הגמר הבא

אלמוג כהן היה אחד השחקנים הכי טובים של מכבי נתניה בחצי הגמר. הקשר האחורי הקטן שיחק כמו ילד גדול, הרבה אחריות, הרבה לב, הרבה שכל, אבל כנראה שזה עדיין לא מספיק כדי לזכות בתואר עבור מכבי נתניה. כהן, כמו מספר שחקנים אחרים בנתניה, יצטרך לחשוב אחרי חצי הגמר הזה האם הוא רואה את העתיד שלנו במכבי נתניה המתקצצת, או לחפש אתגר חדש. קבוצה איתה יוכל לזכות בתארים ולהפוך לשחקן מעט יותר טוב