טיול בנחל אכזבה

ההפסדים הצורמים של ניו אורלינס ומיאמי גרמו ללא מעט פרשנים לדבר על חשיבותה של הקבוצה לעומת הכוכב היחיד, ולנופף בכך שהנה, אפילו ב-NBA שחקן בודד, אדיר ככל שיהיה, לא יכול לנצח קבוצה מאוזנת. בעוד שאני נוטה להסכים עם המשפט הזה, קשה לי להתעלם מהעובדה שגם לסופרסטארים שנכשלו יש יד ורגל בדבר. בניגוד לכריס פול, וויד הוא שחקן שכבר הוכיח בעבר שהוא מסוגל לככב גם במעמדים הגדולים ביותר, אבל דווקא בגלל זה אין לי שום כוונה לפטור אותו מאחריות על ההפסדים של מיאמי, במיוחד לאור העובדה שדווין וויד, או הגורם הערטילאי הידוע בישראל בתור "מקורביו", פיתח לו מנהג מגונה במיוחד – בכל פעם שהפלאש מפשל, משחק רע, או סתם מחטיא זריקה משלושת רבעי מגרש עם הבאזר, מיד משתחררת לעיתונות הודעה בהולה בדבר פציעה מסתורית ממנה סובל הכוכב החולני.

באופן אישי יצא לי לצפות בוויד לא מעט מול אטלנטה, והמחלה היחידה ממנה נדמה היה שהוא סובל היתה "אגוס גדולוס", שמנעה ממנו לשתף את חבריו לקבוצה בכל הנעשה על המגרש, וגרמה לו ללכת פעם אחר פעם עם הראש בקיר. התוצאה היתה 43% מהשדה ו-5 אסיסטים בלבד, לעומת 49% עם 7.5 אסיסטים במהלך העונה הסדירה. יש שיאמרו שוויד בסך הכל ניסה לקחת אחריות משום שאף אחד אחר בקבוצה לא עשה את זה, אבל תפקידו של סופרסטאר הוא בראש ובראשונה להכניס את חבריו למשחק ולסדרה, ועד שוויד לא ילמד לעשות את זה כמו שצריך, דלת הכניסה לליגת העל של קוברון תישאר נעולה.

בימים אלו ממש משייטים הקליבלנד קבאלירס אל גמר המזרח, שם יוכלו לנצל את יתרון הרעננות במאץ'-אפ מול אורלנדו או בוסטון המותשות והפצועות. הסיבה העיקרית לכך שקליבלנד נמצאת עדיין בשיט תענוגות במקום במאבקי הפלייאוף הקשים יחד עם שאר הקבוצות, היא יכולתה האומללה של אטלנטה. ועם כל הכבוד לפציעות הבאמת מטרידות של הורפורד ומרווין וויליאמס, הבעיה העיקרית בעיניי היא יכולתו - או יותר נכון, חוסר יכולתו של ג'ו ג'ונסון לשים את הכדור בטבעת. להוציא משחק שביעי הירואי מול מיאמי המפורקת, בו טיווח ג'ונסון שלשות מ-9 מטרים בזו אחר זו, נראה שהמנהיג והשחקן הטוב ביותר של אטלנטה מעדיף להשאיר את הבמה לג'וש סמית' ומייק ביבי ולהתמקד בלא לקחת אחריות.

עם 15 נקודות צנועות ב-41% אומללים מהשדה (לעומת 22 נקודות ב-44% עונתי), 58% שאקיליים מקו העונשין (לעומת 83% עונתי), ו-3 אסיסטים בלבד למשחק (לעומת מספר כפול בעונה הסדירה) לא נותר אלא לתהות האם זה הבחור שהגיע לאולסטאר 3 פעמים ברצף, ובמידה והתשובה היא כן – האם לא עדיף לעשות את האולסטאר במקום יותר רחוק מהבית שלו בשנה הבאה, בתקווה שלא ימצא את הדרך.

שחקן של מעמדים גדולים? הרכז הטוב ביותר בעולם מאז איזייה תומאס? סופרסטאר בהתהוות? לפחות על פי הפלייאוף האחרון, התשובה היא לא. בתוך מבול הביקורת (המוצדקת) שספגו ההורנטס אחרי ההופעה הבזיונית מול דנבר, עושה רושם שדווקא כריס פול, המנהיג העשוי ללא חת, מצליח לצאת יבש ונקי כמו תחת של תינוק יבש ונקי. הביקורת היחידה שהוטחה בפול היתה בעניין השמירה הלקויה על בילאפס ומבול השלשות שלו, אולם בכל הנוגע למשחק ההתקפה האומלל של ניו אורלינס, האשמים היו דיוויד ווסט האנמי, פז'ה המשתנק, צ'נדלר הלא קיים, וכמובן ביירון סקוט וההנהלה, בגללם נאלץ פול לשחק ללא כל עזרה.

למרבה הצער, העובדות מספרות לנו סיפור אחר לגמרי: בארבעת ההפסדים הקשים לדנבר (הפרש ממוצע של 31 נקודות) סיים פול עם ממוצעים אומללים של 13 נקודות ב-36% אחוזים איומים מהשדה, לעומת 23 נקודות ב-50% בעונה הסדירה. בנוסף איבד הרכז לא פחות מ-5 כדורים למשחק, ובכך השלים סדרה שהתאפיינה בעיקר בקבלת החלטות איומה ונוראית, וזה כאמור התרחש בצד של המגרש שבו הוא עוד היה סביר איכשהו. אל תבינו לא נכון – הסדרה הזו בהחלט לא מספיקה כדי לערער את מעמדו של פול בתור הרכז מספר 1 בליגה, והיא אינה פוטרת את שאר הקבוצה מאחריות כבדה להפסד, אבל היא כן מעלה לאוויר את השאלה הנצחית – האם לקובי או ללברון זה היה קורה?

רבים וטובים היו גיבורי מלחמת העולם השלישית בין בוסטון לשיקגו שנלחמו בצד הירוק של המפה: היה את רונדו עם ממוצע הטריפל-דאבל ההזוי שלו, היה גם את ריי אלן עם משחק 51 הנקודות ואינסוף רגעי הקלאץ', היו פרקינס וביג בייבי שנתנו את ליבם ונשמתם ל-50 דקות מדי ערב בהיעדרו של גארנט, והיה את פול פירס. פירס נתן פלייאוף לא רע בכלל לכאורה: הוא עמד בממוצעים העונתיים שלו בנקודות (21 למשחק), בריבאונד (6 למשחק), ובשלשות (1.7), ואת תצוגת הקלאץ' שלו במשחק 5 מול שיקגו קשה יהיה לשכוח עוד זמן רב. בסופו של דבר ניתן לומר שלפירס היה חלק אינטגרלי וחשוב בנצחון לא פחות משאר חבריו לקבוצה. אלא שזו בדיוק הבעיה – בהיעדרו של גארנט, תפקידו של פירס הוא להוביל את הקבוצה ולקחת אותה על כתפיו, ולא להסתפק בתפקיד דומה לזה של ביג בייבי, עם כל הכבוד לגיבור עב הבשר.

קשה להתעלם מהעובדה שפירס נראה חיוור ומהוסס בלא מעט משחקים בפלייאוף עד כה, עם החטאות עונשין קריטיות ב-2 מהמשחקים מול שיקגו, גג משפיל מנואה בשניות האחרונות של ההארכה במשחק הראשון בסדרה, ואיבוד לאותה נואה ממש, שהוביל לדאנק הקוסט טו קוסט על הפנים של פול האומלל. בסדרה מול אורלנדו, לעומת זאת, סיים פירס כקלעי הבולט של בוסטון בשני מהמשחקים, ואילו בשלישי שיחק 15 דקות בלבד עקב בעיית עבירות. בוסטון, כמה משפיל, ניצחה את המשחק הזה ב-20 הפרש, והובסה בשניים האחרים. אז נכון, הפלייאוף של פירס אינו קטסטרופה מוחלטת עד כה, אבל מה-MVP של סדרת הגמר אשתקד ציפינו ליותר. הרבה יותר.

פלייאוף 2009 ייזכר גם כמדורת הקבורה של הקבוצה מדטרויט ששלטה במזרח במשך מרבית העשור האחרון. לא רבים (רבים שפויים, לפחות) נתנו לפיסטונס איזשהו סיכוי מול לברון ובניו בע"מ, אבל תצוגת עליבות כמו זו לא נראתה מאז שרמי קליינשטיין ניסה לשיר ראפ. במרכז הפיאסקו עמדו שניים, שניים שהם אחד - שניים שהיוו בעבר את אחד מצמדי הפורוורדים המובילים בליגה, והפעם הביאו ביחד פחות נקודות ואסיסטים מוויל ביינום. כן, קראתם נכון. 3.8 נקודות למשחק היו לטיישון פרינס בסדרה הזו. כן, שוב קראתם נכון. ללא פציעה, ללא הרחקה, עם 30 דקות למשחק, הצליח הטיישון לקלוע פחות מ-4 נקודות עלובות ב-25% גרוטסקיים, וזה לא שההגנה שלו על לברון היתה משהו לספר עליו בבית.

שיד, לעומתו, המשיך לעשות כל מאמץ לא להיכנס לצבע והשליך כדורים מבחוץ בדרך ל-6 נקודות שלמות למשחק ב-37% שלמים מהשדה. נתון ששום שחקן פנים, שחקן חוץ, או שחקן עיוור לא היה מעוניין להיות חתום עליו. לקינוח, בכל ארבעת משחקי הסדרה הלכו השניים לקו העונשין ביחד לא פחות מ-0 פעמים. כן, בפעם השלישית, קראתם נכון. רודי טומג'נוביץ', המאמן האגדי של יוסטון, אמר אחרי האליפות של 95' את המשפט האלמותי "לעולם אל תזלזלו בלב של אלופים". במקרה של טיישון ושיד, אני אומר לכם באחריות – תרגישו חופשי.