השבוע שלא יהיה

"גבירותי ורבותי", יגיד שדר כדורגל מבוגר שלעתים מתבלבל בין ברוך דגו וסמואל אטו, "ברוכים הבאים למשחק העונה. הראשונה בטבלה, מכבי חיפה, מארחת את השניה, הפועל תל אביב, למשחק שאולי יכריע את גורל האליפות. שימו לב לקהל", יגיד השדר, "אני, אישית, מעולם לא ראיתי את קרית אליעזר כך – 34 אלף צופים ממלאים לחלוטין את האצטדיון", הוא ידווח, מכיוון שהגיל גורם לו לראות הכל כפול. 90 דקות יעברו, וגם תוספת הזמן. "גבירותי ורבותי, חזיתם כעת במשחק העונה של הכדורגל הישראלי – אולי אחד המשחקים הגדולים אי פעם. שישה שערים, שלושה לכל כיוון, ואם צריך לבחור את איש המשחק – ובכן, במי נבחר?" הוא ישאל ברטוריות, ופרשן צעיר, שלפעמים הוא כרזימטי ובדרך כלל גס רוח, יגיד משהו לא רלוונטי על אייל גולסה. "ביניב קטן?", ימשיך השדר, "הכוכב הנהדר הזה, שכבש פעמיים ובישל את השלישי? בגילי ורמוט הקוסם, שנתן לנו את אחד הסלאלומים המדהימים שנראו כאן? אולי דווקא בקהל, הקהל הגדול משני המחנות, שנתן תצוגת עידוד מופתית? אם יש מגיע בכדורגל, גבירותי ורבותי, בסיום המשחק היו חוצים את צלחת האליפות באמצע, ומחלקים אותה לשני הצדדים".

הציפורים יצייצו ויעירו את יעקב בוזגלו משינה שכולה טוב. השמש עדיין לא תעלה על המדבר בעין חצבה, אבל בוזגלו ישמח שעוד יום יתחיל. חבורה של אנשים תסתובב מסביבו עם שרוואלים מלוכלכים ושיער עוד יותר, והוא יתיישב במעגל הבלתי מחייב שבצד המזרחי של המחנה. מישהו ידרוך לו על הרגל, אך למרות שיהיה יחף הוא לא ישחרר קללה עסיסית או ירים את ידו במטרה ברורה להנחית אותה על עורף אקראי. לא. במקום זה, הוא ייקח נשימה עמוקה מאוויר המדבר היבש והממלא, ויישב בפיסוק רגליים. אלה החיים הטובים, הוא יחשוב לעצמו. השקט הזה. מי בכלל צריך לדבר? כמה שעות מאוחר יותר, בארוחת הבוקר, הוא ישקול ללכת אל המדריך ולהסביר לו שבנו, מאור, היה יכול להיות מצוין בכל סיפור הויפסאנה הזה – כנראה המתרגל הטוב בארץ, עם פוטנציאל להיות המורה הטוב בעולם – אבל יחליט לשתוק.

או, לחלופין, יבצע פעולה אחרת – החטאה, איבוד, הפסד – שתגרום לנו להאמין כאילו מדובר בבן אנוש.

"אוקיי, חבר'ה", יגיד יעקב ג'ינו, "יופי של אימון. אפילו אתה" - הוא יצביע על עובר אורח פתאומי, שככל הנראה נרשם כשחקן ה-12 של הקבוצה – "יפה אתה מזיז את הרגליים. יאללה, למקלחות, ומזלטוב – סיימנו את העונה!" השחקנים יתכנסו באמצע הפרקט, ישימו ידיים וימחאו כפיים. חלקם אולי יתחבקו. העובדה כי לא נשרו לליגה השניה בעונה כל כך מסובכת תמלא אותם סיפוק עצמי. כולם יילכו למקלחת – כולם, מלבד יוגב אוחיון, שיישאר על הפרקט. הוא לא יצטרך להציץ בדף הסטטיסטיקה העונתי כדי לדעת שהוא עומד על 51 אחוז מהעונשין השנה, וייגש אל הקו עם כדור ביד. הוא יזרוק – ויחטיא, או יקלע – אבל בעיקר יזרוק: הוא יעמוד שם כל השבוע, רוב החודש, מרבית הקיץ וישתפר. כשמישהו יבוא באוגוסט, וישאל אותו מה, למען השם, הוא עושה – ומה זה לעזאזל הזקן המוזר הזה, אוחיון יקח אוויר ויגיד: "אני אחד הגארדים המובילים הכדורסל הישראלי; אני רכז העתיד של נבחרת ישראל; אני חייב להשתפר מהקו. עמדתי פה כל יום וזרקתי 5,000 זריקות, לפעמים הגיעו גם ניצן חנוכי, אבי בן שימול, שמוליק ברנר, ארז כץ וכמה חבר'ה אחרים, ומה אתה יודע – זה באמת עזר. השתפרנו".

המזגן יודלק בסלון משפחת גרנט. "מותק", יגיד אב הבית לאשתו, "תוציאי את קנקן האייס טי מהמקרר, הוא עוד רגע מגיע", יגיד אברהם, ולא יספיק להתחיל משפט חדש, כי לפתע תישמע דפיקה בדלת. "בוא, תיכנס", יגיד לו אב הבית, והאיש יתיישב על ספת העור ויוציא מכיסו דף ועט. "שנתחיל?" הוא ישאל, והבלונדינית למשפחת גרנט תניח לפניהם קנקן עם תה קר. "אאאאאאאאל"ף", יגיד האיש, ויביט במנורה העתיקה החדשה שבסלון. "סטופ!" יצווה עליו אברהם בסמכותיות. "ו"ו", יענה האיש, וישאל: "ארץ בו"ו?" הבלונדינית למשפחת גרנט תגרד בפדחת, ובעלה יתחקה אחריה. "ונצואלה?" ישאל אברהם. האיש יניד בראשו לשלילה. "ואנוטו?" ינסה אב הבית שוב, אך לשווא. "ויקטוריה?" יתעקש גרנט. "זאת לא ארץ", יענה האיש. שקט ישרור בסלון. "אני יודע!" יקפוץ לפתע גרנט, "ותיקן!" יצהל, וחיוך ימהר להשתלט על פניו ועל פני חברו. "תכתוב", יצווה עליו אב הבית, "תכתוב: אברהם גרנט, מאמן צ'לסי לשעבר, מועמד לאימון נבחרת הותיקן. גרנט, 59, צפוי להיפגש בשבוע הבא עם האפיפיור כדי לחתום על טיוטת החוזה".

nimrodofran@walla.co.il