סיכומים עושים באמצע

אוקיי, אז הסיבוב הראשון של פלייאוף NBA הסתיים לו לפני מספר ימים, אבל זה לא אומר שאין מקום לעצור רגע, ולציין את אלה שהפכו אותו למעניין, למרתק, ולאיכותי יותר. ולא, הפעם אין הכוונה ללברון ג'יימס - שסחב את קליבלנד ל-0:4 קליל על דטרויט - או לקובי בריאנט - שהדף את יוטה בחמישה משחקים - או אפילו לדווייט הווארד ויאו מינג, שהצטיינו אף הם בקבוצותיהם. לא, הפעם אנחנו עם השחקנים שלאו דווקא הייתם מצפים למצוא ברשימת מצטיינים פוטנציאלית. כשרון יש להם - את זה ידענו תמיד - אבל בפלייאוף הנוכחי, הם תיעלו אותו ליכולת אידיאלית ומכאן, דומה, אפשר רק לרדת. בינתיים, בואו ניתן להם בכבוד.

והפרס לסדרת הדרמה הטובה ביותר בפלייאוף 2009 הולך ל... - פתיחת מעטפה, פאוזה הכרחית - ... סלטיקס- בולס! מחיאות כפיים סוערות. קלוז-אפ על ג'רי ריינסדורף מנגב דמעה. כן, זו הייתה ההצגה הכי טובה בעיר. גולת הכותרת של הפוסט-סיזן עד עכשיו. ואת אחת הדמויות הראשיות הבולטות בה גילם האזרח הבריטי בן גורדון (להלן – בנגו). גורדון נכנס לפלייאוף הזה עם מוניטין של סקורר מחונן, שסירב בשני הקיצים האחרונים לשתי הצעות הארכת חוזה על יותר מ-50 מיליון דולר. הוא יוצא ממנו כאחד מהרוצחים השכירים הכי מסוכנים בליגה שיכול בכל משחק נתון להיכנס לזון ולחסל יריבה עדיפה בפלייאוף. את האילוסטרציה המושלמת לכך קיבלנו במשחק השני בבוסטון, בו קלע בנגו 42 נקודות.

בשלב מסוים במשחק ההוא נדמה היה שכל מה ששיקגו צריכה לעשות זה פשוט לתת לו את הכדור ולזוז הצידה. בחלק מהזמן זה גם בדיוק מה שהיא עשתה. עם חצי שנייה לסוף השעון, שלושה שחקנים נתלים לו על החולצה וגארנט מהספסל צורח לו באוזן, הצליח גורדון להשחיל זריקות פייד-אוויי מקו השלוש ועוד להוציא עבירה תוך כדי. באותן דקות ההתפוצצות הוא היה הנשק ההתקפי האבסוליטי. שחקן בלתי ניתן לעצירה, שהביא את הקליעה עם היד על הפנים לדרגת האמנות. שלושת המשחקים האחרונים בסדרה, בהן זרק המון וקלע באחוזים מחרידים (כמו רוב חבריו לקבוצה, יש לציין) קילקלו קצת את הרושם, אך עדיין ה-24.3 נקודות למשחק (ראשון מבין שתי הקבוצות) יחד עם אינספור מהלכי מומנטום וצליפות בקלאץ', נותנים לו מקום של כבוד בשורת המצטיינים של הסיבוב הראשון.

בהרבה מובנים, ריי אלן הוא תמונת הראי של גורדון, הנגטיב שלו. שניהם יוצאי קוניטיקט שעברו תחת ג'ים קלהון האגדי (ד"ש מהחב"דניק דורון שפר), אך לכל אחד מהם סגנון שונה בתכלית. בעוד שבנגו יוצר מצבים לעצמו וקולע על השמירה ברמה של סופרסטאר (אך חסר יציבות ואינו תורם באספקטים אחרים של המשחק), אלן הוא אמן ההשתחררות לזריקה נקייה. ריי-ריי משתייך למועדון האקסקלוסיבי של רג'י מילר וריפ המילטון בהנאה שהוא גורם לחובבי הכדורסל רק מלראות אותו עובר בין חסימות.

הספרינטים הקצרים האלה, הסיבסובים, שינויי הכיוון שבסופם העלייה הגבוהה, היפהפיה לעוד צ'אקה, מבוצעות על-ידו בטכניקה עילאית ובתיזמון מושלם. בסדרה הזו אלן היה במיטבו. הוא הוביל את קלעי הסלטיקס עם 23.4 נק' וכמעט 4 שלשות למשחק ב-46.6 אחוזים מדהימים. בדומה לגורדון גם הוא נתן משחק אחד ענק – המשחק השישי, בו תפר 51 נק' עם משהו כמו 207 שלשות, רובן בקלאץ'. אם זה לא היה נגמר בהפסד, אפשר היה לדבר על "משחק הפלייאוף הגדול בקריירה של ריי אלן". אלא שאת הסדרה כולה, לבסוף, לקחו הסלטיקס, ולאלן יש לא מעט מניות בניצחון המלחמה, הגם אם הפסיד באותו קרב.

הוא לא כריס פול! הוא לא כריס פול!!11!!1!! תרגיעו בבקשה. תודה. סביר להניח שרייג'ון רונדו, הנוהג לקרוא באדיקות במדור ה-NBA של וואלה! הוחמא מעצם איזכורו בכפיפה אחת עם פול. כרגע הוא עוד לא שם, אך אם יש שחקן בפלייאוף הזה שקיבע את מעמדו כאחד הטובים בתפקידו בליגה וכפני העתיד של מועדונו זה הטורבו הירוק מבוסטון. הנה רשימה חלקית ממעלליו של רונדו בסדרה נגד הבולס: הוא נתן את השורה הסטטיסטית המרשימה של הסיבוב הראשון עם כמעט טריפל דאבל של 19.4 נק', 11.6 אס' ו-9.3 ריב', אליהם חיבר כמעט 3 חטיפות ורק שני איבודים למשחק. הוא הוביל את כל שחקני הפוסט סיזן בדקות משחק, תוך שהוא מתקרב לשיאו של קארים עבדול ג'אבר לדקות בסדרת פלייאוף – נתון שרק מדגיש את ההישג של יחס האס'-איב' המצוין שלו.

הוא השווה את שיא האסיסטים של בוב קוזי למשחק פלייאוף עם 19 האס' במשחק החמישי בסדרה. הוא פיטם את חבריו לקבוצה (ד"ש מביג בייבי וממוצע ה-18 נקודות ההזוי שלו בסדרה) והרביץ לשחקני היריבה (ד"ש ממנתח הפלסטי של בראד מילר וקירק היינריך). לאחר חמשת המשחקים הראשונים בסדרה היה רונדו חד-משמעית השחקן הטוב בפלייאוף. הוא עשה הכל מהכל והיה כה מגוון ודומיננטי, שמאמנו, דוק ריברס, אמר עליו ש"חוץ מלהוציא את הזבל, אני לא יודע מה עוד הוא יכול לעשות". אז כן, ההיחלשות שלו בשני המשחקים האחרונים בסדרה, שאורכה השתווה כמעט לאורך הגלות של בני-ישראל, פגעה מעט ברושם הכללי, אך עדיין מדובר באחד המצטיינים הבולטים של הסיבוב הראשון.

פלייאוף 2009 עומד בסימן הפוינט הגארד. אם יש מאפיין אחד מרכזי שעובר כחוט השדרה לאורך הסיבוב הראשון כולו זהו המצ'-אפים בעמדת הרכז. רונדו-רוז, קיד-פארקר וכמובן פול-בילאפס היו הסיפור הגדול של הפסוט סיזן עד עכשיו והשפעתן על זהות העולה לסיבוב השני הייתה עצומה. אך אם הדו-קרבים האחרים הלכו פחות או יותר על-פי המצופה - רונדו גבר על רוז וקיד לא הצליח להתמודד עם המהירות של פארקר (לא שזה עזר לספרס יותר מדי) - המצ'-אפ בין המנהיג והקלאצ'ר הותיק לרכז הטוב בליגה הכין לנו את ההפתעה הגדולה.

בילאפס השתלט על הסדרה כבר במשחק הראשון, בו ניצל את הרוטציות ההגנתיות הגרועות של הצרעות (ואת השמירה הלקויה של פול עצמו) ומצא את עצמו חופשי פעם אחר פעם מאחורי הקשת. מבול השלשות שהמטיר (8 מ-9) יחד עם ניהול המשחק המופתי והשלימות מהקו נתנו את הטון לסדרה כולה. לא יהיה זה הוגן להשוות בין שני הרכזים בלי להתייחס ליתרונות המצ'-אפ הרבים שהיו לנאגטס בסדרה - הקו הקידמי הבריא ואנתוני במיטבו מול הסגל הדליל והפצוע של ניו-אורליאנס (צ'נדלר שיחק רק על הנייר), אמנם ליכולתו של מיסטר ביג שוט לקלוע 19 שלשות ב-66.5 אחוזים מדהימים, לסדר את משחק ההתקפה ולמעט המשחק השלישי לא לתת לפול לבוא לידי ביטוי, הייתה ללא ספק השפעה מכרעת.

אחרי המשחק הרביעי בסדרה בין פורטלנד ליוסטון, התלונן נייט מקמילן על השיפוט. הוא דיבר בעיקר על שני דברים: השריקות המוגזמות שמקבלים גרג אודן וג'ואל פריזביליה על כל נגיעה ביאו ודממת המשרוקיות בצד השני, שעה שבאטייה וארטסט מחבקים את רוי יותר מאמו ומטאניה בארדוול (אשתו לעתיד) ביחד. דומה שמקמילן, שועל פלייאוף ותיק בפני עצמו, שכח דבר מה חשוב – יוסטון רוקטס היא הקבוצה המערבית הקשוחה בפלייאוף ויש לה את שני השחקנים הטובים בליגה לתסכל את הכוכב ממול.

בעיני, שיין באטייה ורון ארטסט צריכים לעמוד ביחד על דוכן המצטיינים. הנצחון של הרוקטס, שהפתיע לא מעט פרשנים שהימרו דווקא על הבלייזרס החביבים, הושג קודם כל בזכות ההגנה ההדוקה והאגרסיבית על רוי. ההגנה של באטייה-ארטסט לא רק הורידה את אחוזיו מהשדה של הסופרסטאר, שזה החלק הפחות חשוב במשוואה, אלא בעיקר פגעה בשטף ההתקפי של הבלייזרס. רוי, בנוסף להיותו סקורר בחסד, אחראי גם על חלק גדול מניהול ההתקפה של הקבוצה ומחפה בכך על חוסר יכולתו של סטיב בלייק לחתוך הגנות בחדירות והוצאות כדור החוצה. כמות האסיסטים של רוי ירדה בסדרה נגד הרוקטס כמעט בחצי (מ-5.1 ל-2.8) ומדגימה טוב מכל נתון אחר את הקשיים בהתקפה. אני לוקח את רון-רון לפני באטיה בזכות התרומה ההתקפית. ארטסט היה הקלעי השלישי בטיבו בהתקפה המאוזנת של הרוקטס עם 15.7 למשחק (רק חצי נק' פחות מיאו מינג הסקורר המוביל) ויחד עם ברוקס הוביל את רשימת ספקי האסיסטים עם 4.3 למשחק. לא רע בשביל סטופר הגנתי.

הסיפור העיקרי של הסדרה בין הטקסס הצפונית לטקסס הדרומית היה הדחתה של האחרונה מהפלייאוף לראשונה מאז המצאת הכדור. אמנם כמו בכל סיפור טוב, מאחורי קו העלילה העיקרי, התחבאו להם לא מעט תת-סיפורים ועלילות המשנה. אחד המעניינים שבהם היה חזרתו לחיים של ג'וש הווארד. אחרי קיץ שערורייתי רווי פרשיות ג'וש-הווארדיות טיפוסיות של סקס-סמים-הימנון ועונה רגילה מסויטת בה נעדר מ-30 משחקים ורשם ירידה סטטיסטית בכל אספקט אפשרי הנתון למדידה, היה הווארד המוציא לפועל העיקרי בסדרה.

למעט המשחק השני – המשחק היחידי בו J-Ho הסריח שועלים והמשחק היחידי בסדרה בו דאלאס רשמה הפסד, היה הווארד הנשק ההתקפי היעיל של הקבוצה. הוא ניצח יחד עם ג'ייסון קיד וריאן הולינס (התגלית של המבריקס בפוסט סיזן) את המשחק הרביעי, שהעלה את דאלאס ליתרון המכריע של 3-1, תוך שהוא מחפה על עוד ערב בינוני של נוביצקי. ובתום המשחק החמישי שגמר סופית את הסיפור, זכה לשמוע את מאמנו ריק קרלייל מעניק לו את תואר ה-MVP של הסדרה. את מסיבת יום ההולדת ה-29 שלו שחלה באותו יום הוא בוודאי חגג כמיטב המסורת הג'וש הווארדית עם כמה הצהרות חדשות על ברק אובמה, סרטוני יו-טיוב וג'וינטים מהגיהנום, אך את הקאמבק של הסיבוב הראשון אף אחד כבר לא יקח ממנו.