אין קץ לתמימות

בתחילת השבוע ערכו קברניטי מ.ס אשדוד והמאמן יוסי מזרחי סבב שיחות אינטנסיבי לקראת העונה הבאה. המוטיב החוזר באותן שיחות היה המשפט: "ככה זה לא יכול להימשך", והמילה מהפכה הוזכרה שוב ושוב. בהמשך השבוע יצא הבעלים ג'קי בן זקן ללונדון. לראות כדורגל. ולחשוב. אשדוד סובלת במחזורים האחרונים מירידת מתח שהובילה לקריסת מערכות. נקודה אחת מששת המשחקים האחרונים. כדורגל אפאטי. גארבג' טיים. אותה ירידת מתח היא זו שהולידה את הרעיון לשינוי קונספטואלי. אלא שגם ראשי המועדון מבינים שהבעיות עמוקות יותר. לא סימפטום של סוף עונה נטולת עניין, אלא תופעה של ממש. מכשול שצריך להסיר מהדרך.

גם כאשר דוד רביבו מצוי בעונת שיא, על אף הכיבושים של דימיטר מקרייב ולמרות זרים איכותיים שהגיעו בינואר, אשדוד שוב מתקרבת לסיכום עונה בינונית. למרות שהיא הקבוצה עם מספר שחקני הבית הגדול בליגה ולמרות שמזרחי לא מפחד לשלב צעירים, משהו לא מתרומם ולא עובד. הקבוצה שכל מאמן זר שמגיע לכאן אוהב להלל – פרננדז, מתיאוס – לא שוברת את תקרה הזכוכית שלה, וקופצת כיתה בהתאם הכישרון והניהול הנכון שלה. התופעות השליליות שבאות לידי ביטוי בסיום העונה העגום של הקבוצה, היו שם גם בשנים עברו. במועדון מתחילים להבין שהדרך לשינוי מתחילה בבנייה נכונה יותר של הסגל. מבחינה מנטאלית.

על פניו, לאשדוד יש את כל הנתונים להפוך לדבר הבא בכדורגל הישראלי. כסף, ניהול תקין ויציב, שקט תעשייתי למאמנים, מחלקת נוער משגשגת וקהל לא תובעני. החלום הרטוב של כל מאמן ושחקן, אבל באופן פרדוקסלי, דווקא היתרונות הללו הם אלה שפוגעים בהצלחת המועדון. איפשהו בתוך כל אווירת ה'טרנקילו', אשדוד לא מצליחה לעשות את הצעד הבא ולהפוך לקבוצת צמרת בליגת העל. כזו שבונה לעצמה שם ומעמד, שיוצרת כוח הרתעה ומצטרפת למועדון הגדולות של הכדורגל הישראלי. כי אם בעונה כזו חלשה בליגת העל היא לא עשתה זאת, אז מתי כן?

העונה סוגרים באשדוד 10 שנים לאיחוד בין הפועל לעירוני. למעט פעמיים (2001/2 ו-2004/5), סיימה הקבוצה בשאר העונות במקומות 7-10 ולא זכתה בשום תואר. אלון חזן סבור שהסיבה לחוסר ההצלחה המתמשך היא היסטורית ומנטאלית: "גם בזמנים שלי וגם בזמנים אחרים ניסו לגמור עונות בשלום, להיות כמה שפחות בתחתית. אבל גם צעירים ושחקני בית צריכים להבין שיש תהליך של בנייה מנטאלית ויש לכוון אותם להביא את הקבוצה להישגיות". גם מאמן העבר של הקבוצה, מירו בן שמעון, משוכנע: "הבעיה היא בצד המנטאלי ולא המקצועי. הבעיה נמצאת בצד של השחקנים".

"כשאימנתי בקבוצה, היה מקרה שהגענו לגארבג' טיים, 6-7 משחקים לסיום העונה", נזכר בן שמעון. "ראיתי את האווירה באימונים והעלתי רעיון לשמירה על המתח. לקחנו שני בריסטולים ורשמנו את רשימת המשחקים שנותרו לצד שמות השחקנים, כשכל אחד רשם כמה נקודות להערכתו ניקח עד תום העונה. הממוצע עמד על 12 וההנהלה הבטיחה שאם אכן נגיע ל-12, השחקנים יקבלו בונוס. זה הוסיף ועזר להחזיר את השחקנים למסגרת ולריכוז. בסוף, באמת צברנו 12 נקודות".

גם העונה, לא קשה לפספס את אווירת סוף העונה שהגיעה מוקדם מהצפוי לאשדוד. ירידת המתח באימונים הובילה לרצף תוצאות שליליות וטעם רע בפה, שיכול להשכיח הרבה כדורגל חיובי שהציגה הקבוצה העונה. "אי אפשר לקחת בליגה הישראלית קבוצה בינונית ופתאום להפוך אותה לקבוצת צמרת", מתרעם חזן. "אין לה את היכולת, האופי והשחקנים מתאימים. ג'קי בן זקן זה שחקן של אליפויות בניהול. השחקנים שלו לא. ג'קי יכול להיות ראש פירמידה, השחקנים לא. קבוצת צמרת בונים דרך דברים קטנים, כמו למשל שבגארבג' טיים מתייחסים לכל משחק כמו גמר גביע".

גם בן שמעון תולה את האשמה בשחקנים: "אני לא מבין למה השחקנים צריכים להיות אפאטיים. זה נראה כאילו דברים עוברים לידם. לא יכול להיות שהמאמן צריך רק לתמוך בהם ולהיות מוטיבטור, הרי זו הפרנסה והמקצוע שלהם. לא יכול להיות ששחקני בית באשדוד יקבלו הכל ויבעטו בדלי. לפעמים צריך לזעזע, לחתוך הכל במקום, להפר חוזה עם שחקנים שמזלזלים במשחקים אימונים. כשאתה רואה שדברים לא מסתדרים, צריך לעשות לזה סוף".

בן זקן מסכים עם דעותיהם של בן שמעון וחזן, אבל בהחלט היה רוצה לראות מהקבוצה שלו יותר תחרותיות ו-ווינריות ברגע האמת, על חשבון ירידת המתח המסורתית: "יש בעיה מנטאלית והשאלה היא איך מתמודדים איתה. לא הגיוני שבכל פעם שאנחנו מגיעים למעמד קובע ולא משנה נגד מי, אם זו מכבי תל אביב בגמר גביע הטוטו או הכח בגביע המדינה, אנחנו כושלים. אין פה עניין של מקריות".

אחת הסיבות לבעיות המנטאליות עליהן מדברים חזן ובן שמעון קשורה לאופי של העיר. האווירה הטובה, היעדר הלחץ מהקהל והקירבה בין השחקנים לאוהדים יוצרים שקט מסביב לקבוצה. אייל אלמושנינו מסביר: "אשדוד זה מועדון ביתי ושכונתי. השחקנים חברים מחוץ למגרש וקרובים לאוהדים. לכאורה, בקבוצה שאין לה מטרות בליגה, הפיתויים ללכת לים ולבתי קפה בשלב כזה של העונה גדולים מאוד. בגלל זה רואים תופעות כמו ירידת מתח באימון. בזמן שבקבוצות אחרות עושים את ההפרדה, באשדוד זה פשוט לא מצליח".

הדברים שאומר אלמושנינו יכולים להסביר את הקיבעון בסגל אשדוד. למרות העובדה שהקבוצה סיימה דרומה ממרכז הטבלה ברוב העונות בעשור האחרון, בסיס הסגל שלה כמעט ולא השתנה. דוד רביבו, יוסי אופיר ואדיר טובול משחקים בקבוצה למעלה מ-10 עונות. משה אוחיון רושם כבר שמונה עונות, ואילו עידן שריקי ושי הולצמן יסיימו את העונה השישית. למעט עונת הגלאקטיקוס, אליה נגיע בהמשך, אשדוד תמיד נבנתה סביב שלד של שחקני בית, צעירים. אלה נתנו את הטון וסביבם התחלפו שחקנים זרים. הרכש הישראלי היה מצומצם ולא כלל שחקנים בכירים. חזן מלין: "הבסיס לא השתנה, אז איך אפשר לדבר על צמרת?"

השקט שיוצרים האוהדים סביב יקיריהם, שחקני הבית, הופך את אשדוד למקום נוח, חם וידידותי לכל שחקן. כשאין לחץ, אין ציפיות גבוהות, האווירה טובה והקהל חם, קל להישאב לתוך אווירת הרוגע. אם תרצו, מדובר בסוג של בית הבראה. אלמושנינו לא חושב שהחמימות הזו בהכרח טובה: "החברות היא זו שלפעמים עומדת לאשדוד לרועץ. זה האופי של המקום. אין דיסטנס עם הצוות המקצועי, כולם שכנים, כולם חברים וכולם ממלאים טוטו בתחנה של עוזר המאמן. יש בזה פלוסים ומינוסים, אבל זו תופעה שלא נתקלתי כשהייתי במכבי חיפה. יכול להיות שזה אחד הסממנים לחוסר ההצלחה".

בן זקן דוחה את הטענות, אבל רואה בכבוד יתר לקבוצות הגדולות כבעיה של שחקני הבית: "זה משהו שמתחיל אצל כל אחד שמתחיל במ.ס אשדוד בילדות. כנראה יש בעיה בתפיסת העולם הניהולית שלנו כבר מגיל צעיר. אנחנו משלימים עם העובדה שיש מועדונים גדולים ונותנים להם כבוד עודף, זה מתחיל בגילאים הצעירים".

באופן מפתיע, דווקא בעונת הגלאקטיקוס דברים נראו אחרת. בקיץ 2003 החליט ג'קי בן זקן לעורר את העיר ולהביא שחקני רכש שישנו את צורת החשיבה במועדון, כמו בקבוצות דומות בעולם שעברו שינוי וקפצו מדרגה. הוא בנה קבוצת כוכבים שכללה את יוסי אבוקסיס, אילן בכר, אסי דומב, איציק זוהר וחיים רביבו. אחרי פתיחת עונה טובה, העסק התחיל לחרוק. הקהל לא הגיב טוב לקבוצה שלא מורכבת לשחקני בית. אבוקסיס ספג קללות מדי שבוע וברח לאחר 12 מחזורים. למאמן אלישע לוי חיכו לאחר כל הפסד ליד הרכב. לוי התפטר במהלך העונה ומזרחי תפס את מקומו והשאיר את הקבוצה בליגה. בעונה שלאחר מכן, חזרה אשדוד למתכונת הקבועה והאהובה. השקט חזר לעיר. חזן: "אי אפשר לבנות שום דבר בשנה. אי אפשר להחליט שזהו 'השנה עושים את השינוי'. תהליך של בניית קבוצה לוקח זמן".

השאלה הנשאלת היא: איזה קונספט עדיף לאשדוד? קבוצה של שחקני בית שנשאבת למנטאליות המקומית או לחלופין קבוצת לגיונרים שתאבד את הזהות. התשובה היא ככל הנראה איפשהו באמצע. כך או כך, עם התנאים המצוינים שיש במועדון, העובדה שהקבוצה לא התבססה כחברה במועדון הצמרת של הכדורגל הישראלי מהווה פספוס ענק. באשדוד מבינים שבעונה הבאה הקבוצה חייבת קודם כל שינוי רעיוני מבחינה מקצועית ומנטאלית. אחת האופציות היא שינוי במדיניות הרכש וניסיון לצרף שחקני רכש ישראלים בכירים יותר.

"יש שובע גדול במערכת גם בגלל שהבסיס של השחקנים נשאר זהה. התסכול נובע מכך שיש כוונות טובות, השקעה ומטרות, אבל לא מצליחים. אולי באמת צריך לרענן את השורות ולהביא שחקנים עם מאפיינים שונים. יש כישרון באשדוד ויש יותר מדי טכניקה, אבל קבוצתית, אין נשמה ואין לב", סבור בן שמעון.

"היום זה הזמן לבנות מחדש", טוען חזן. "מבחינת חומר שחקנים, אין ספק שאשדוד חייבת שיהיו לה כמה מנהיגים בתוך הקבוצה. יש שם כישרון, אבל אין מנהיגים. כשבונים מערכת, חייבים מנהיגות חיובית". בן שמעון מסכם: "הצעירים מוכשרים, אבל אני מניח שאשדוד תביא לידם שחקני אופי להרבה שנים".

כבר עכשיו ברור שאשדוד תיראה שונה בעונה הבאה. בן זקן לא מכחיש שיהיו שינויים מרחיקי לכת ואומר: "נצטרך לעשות עבודה רצינית, גם עם החבר'ה הצעירים אולי ברמה של קואצ'רים. לא פתרון אחד ולא משהו שיהיה כמהלך קסם, ובטח לא עניין של ימים או שבועות. לקחתי לעצמי כמה ימים למחשבה עמוקה. יהיו שינויים מהותיים, גם בהתנהלות שלי ברמה הניהולית וברמת המטרות".