הם עונים רק על המגרש

אנדרי בר:

מעכשיו, יש סיכוי טוב שכשנרצה להחמיא לסדרת פלייאוף מעניינת מסיבוב ראשון כלשהו, נוותר על השורה הקבועה - "מה סדרה חמודה כמוך עושה בפלייאוף מטונף כזה" ונלך ישר על ה"את ממש כמו הסלטיקס-בולס של 2009". כי אין דרך טובה יותר להחמיא לסדרה מאשר להשוותה לגדולה מכולן. זו היתה סדרה לדורות. הקרב האולטימטיבי בין האריה הזקן לאריה הצעיר, כאשר קבוצה טובה, חכמה ומאומנת יותר פוגשת פצצת אנרגיה של רעב וכישרון. בוסטון יצאה מהסדרה הזו בעור שיניה, תוך שהיא מבריגה חזרה את הכתף הבעייתית של קנדריק פרקנס ואוספת מהפרקט את הקרסול של רייג'ון רונדו (כן, רונדו שיחק בלי קרסול בשני המשחקים האחרונים).

במרחק של שעתיים בערך כבר קשה לזכור מה בדיוק הלך שם. הכל הופך למעין גוש אחד של מהפכים והיילייטים – מעין משחק אחד בן 17 הארכות שבסופן ריי אלן קובר שלשה עשירית שנייה לסיום. כיצד כל זה ייזכר בהיסטוריה? קשה לומר. לא קיבלנו פה הפתעה מרעישה נוסח דאלאס-גולדן סטייט מלפני שנתיים. גם האיכות לא היתה משהו. ויחד עם זאת, אין ספק שזו הייתה סדרה ענקית, מרגשת, סוחפת בצורה כמעט בלתי חוקית. סדרה שהזכירה לנו למה אנחנו אוהבים כדורסל.

אסף רביץ:

ברשימה המורחבת של הסדרות הגדולות בהיסטוריה, לבוסטון-שיקאגו בהחלט יש מקום, אך רק באגף הסדרות השוליות. סדרה גדולה באמת צריכה להיות כזאת שמכריעה אליפות, וסדרת סיבוב ראשון גדולה באמת אמורה לערב הדחה סנסציונית של קבוצה שערב הפלייאוף, דובר עליה כקונטנדרית רצינית. מבין הסדרות שאינן עונות להגדרה הזאת, בוסטון-שיקאגו היא כנראה אחת הגדולות. הרמה לא היתה מספיק גבוהה כדי למקם אותה כאחת הסדרות הגדולות בכל הזמנים, אבל באותו זמן מספיק גבוהה כדי שנוכל להתווכח על כך.

עומר דיקמן:

בעוד כתבי ESPN ו- Yahoo היו עסוקים בשבועיים האחרונים בשאלה האם הסדרה של בוסטון ושיקגו היתה אירוע גדול יותר מבריאת העולם או לא, התעסקתי אני בעיקר בלהפוך את האינטרנט בחיפוש אחר לינקים לשידורים מפוקסלים בסינית. עקב הסטטיסטיקות המדהימות של הסדרה הזו, ההארכות, השיאים האישיים והקבוצתיים והמתח, שוחק בעיקר כדורסל בינוני ומבולגן בין שתי קבוצות שנראו כאילו לא אומנו מעולם. אל תבינו לא נכון – הרבעים האחרונים וההארכות היו תענוג צרוף, אבל מכאן ועד להחשיב את הסדרה הזו לגדולה יותר מסדרות מופת אמיתיות כמו לייקרס-קינגס 2002 או ספרס-מאבס 2006, המרחק הוא רב.

אנדרי בר:

לרונדו היתה פעם תקרה, עד שהוא קם ועשה מעשה: בחמשת המשחקים הראשונים בסדרה נגד הבולס לקח רונדו פטיש 5 קילו והעיף אותה קיבינימט, ככל הנראה כי היא הסתירה לו את כריס פול. סגנונו של הטורבו הירוק אמנם שונה מזה של פול – הוא לא הרכז הקלאסי, שמסוגל לנהל התקפה ביעילות של תוכנת מחשב ולקלוע מתי שמתחשק לו - אך בשיאו יש לרונדו יכולת להשפיע על המשחק שלא נופלת מזו של הגדולים ביותר. כבר עכשיו הוא בין 3-4 הרכזים הטובים בליגה, והדבר היחיד שמונע ממנו לעלות את חצי המדרגה הנוספת הוא הקליעה מבחוץ. אם יעבוד קשה בקיץ וירחיב את הטווח שלו מעבר לליי-אפ, יתקרב הטורבו משמעותית לרמתו של פול. ואם בהמשך הקריירה ישפר את ניהול ההתקפה העומדת הוא עלול אף לעבור אותו. כן, אמרתי את זה – לרונדו יש פוטנציאל להפוך לרכז הטוב ב-NBA.

אסף רביץ:

קליעה מבחוץ זה אחד המימדים שהכי קל להוסיף במהלך הקריירה, אבל לא כל אחד מסוגל לכך. אם כפות הידיים המשונות של רונדו מסוגלות לספק לו יום אחד קליעה טובה מבחוץ, הוא יהפוך לחבילה השלמה ביותר שראינו בעמדת הפוינט גארד הרבה זמן. הוא נראה הרבה יותר גבוה מ-1.85 המטרים שרשומים לו, כנראה בזכות הידיים הארוכות, ומסוגל לשמור על כל סוגי הפוינט גארדים. הוא אחד החוטפים הטובים בליגה וריבאונדר ברמות ג'ייסון קידיות. הוא השתפר מאוד בניהול משחק עומד ורץ ובדרך לעונות רבות של יותר מ-10 אסיסטים למשחק. הוא יכול להגיע לטבעת מול כל הגנה. השנתיים האחרונות חישלו אותו מאוד והוא קיבל שיעורים במנהיגות. אין לו את ניצוץ הגאונות של קיד, נאש ופול, אבל הוא יכול להתפתח לשחקן שלם יותר וכפועל יוצא מכך, גדול לא פחות.

עומר דיקמן:

הסדרה המופלאה של רונדו מול שיקגו אולי הפנתה אליו סופסוף את אור הזרקורים, אולם היא אינה יותר מהגראנד פינאלה של עונה מופלאה לא פחות, במהלכה הפך רונדו משחקן משלים שתפקידו לפטם את פירס ואלן, למנהיג שיודע לייצר נקודות ולקחת אחריות גם ברגעים המכריעים של המשחק. רונדו הוא אולי לא שחקן שלם כמו פול, או סקורר ענק כמו נאש, אבל הוא ככל הנראה הרכז היעיל ביותר שיש בליגה היום, עם אחוזי שדה יוצאי דופן (מעל 52% עונתי) ויחס אסיסטים-איבודים מהמשובחים בליגה, בתוספת הגנה סולידית. מה שהכי מגניב אצל הבחור הזה, הוא שהאספקט החלש ביותר במשחק שלו הנו הקליעה במצב עומד, שהוא אולי האספקט הקל ביותר לשיפור בכדורסל. בטח ובטח כשאתה בן 21 עם מוסר עבודה של פיליפינית. עם נתוני פתיחה כאלה, תהיו בטוחים שרונדו הולך להיות אחד הפרי אייג'נטס היותר מבוקשים של הקיץ, בדרך לחוזה המליונים שהוא שווה כל אגורה ממנו.

אנדרי בר:

השאלה הזו רק נראית מסובכת, כאשר בפועל שואלים אותנו פה - האם יוסטון הייתה עוברת את פורטלנד אם במקום שיין באטיה או רון ארטסט היה לה את טימאק בחמישיה. ואם לפשט עוד יותר, אז השאלה היא בעצם כזו: בכמה משחקים היה ברנדון רוי מגיע ל-40 נק' אם טימאק היה שומר עליו בחלק מהזמן. לדעתי, לפחות בשלושה. ואני זהיר פה. הסיבה העיקרית לנצחונה של יוסטון בסדרה היתה השמיכה ההגנתית של באטייה-ארטסט שעטפה את כוכבה של הבלייזרס ופגעה בשטף ההתקפי של פורטלנד. עם מקגריידי בחמישיה הקשיחות והאינטנסיביות ההגנתית היו יורדות ובצד ההתקפי קשה לראות איך ה-39 אחוז מהשדה שהעמיד טימאק העונה היו עוזרים לטילים לנצח. אז כן, טרייסי, הדרך היחידה עבורך לעבור סיבוב היא פשוט לא לשחק.

אסף רביץ:

יוסטון עם טימאק של פתיחת העונה - לא. הוא שיחק רע, הפריע ומנע מצמד רעים באטייה וארטסט להתעלל ביריבים בהגנה. תיאורטית, הוא יכול היה לעזור לרוקטס בפלייאוף הזה כשחקן שישי לימים בהם ההתקפה נתקעת. אם טימאק היה מגיע עם מודעות לסטטוס החדש שלו ועם רצון כנה לתרום למאמץ הקבוצתי זה היה יכול לעבוד נהדר מבחינה מקצועית, אבל אין שום סיבה להאמין שטימאק היה עושה זאת בלי להרוס את האווירה בחדר ההלבשה. בדרך כלל, האסימון נופל לשחקנים כמו מקגריידי רק כשהם עוברים קבוצה.

עומר דיקמן:

אני מניח שהשאלה שבאמת צריכה להישאל כאן היא – טרייסי מקגריידי, פחות מועיל מכלום או שמא יותר מזיק ממנו? מדובר בסוגיה מורכבת. מצד אחד הוא מפר את האיזון הקבוצתי וכופה את עצמו על המשחק. מצד שני הוא מחמיץ כל משחק שני, גורם לבלאגן ברוטציה ופוגע במוראל הלאומי של חיילי צה"ל. מצד שלישי הוא תופס 20 מליון מסך המשכורות של יוסטון ומועיל להם בערך כמו סבתא שלי (רק עם יותר בעיות בריאותיות), אבל זה כבר לא קשור. האם יוסטון היתה עוברת את פורטלנד גם אם טימאק היה משחק? יכול להיות, בתנאי כמובן שהוא היה עולה לשחק בחצי דקה

אנדרי בר:

עכשיו, אחרי ההפסד השני בהפרש דו-ספרתי, קל לבטל את דאלאס. בדיוק כמו שקל היה להתמקד בהתפרקות של הצרעות בסיבוב הראשון במקום לתת את מלוא הקרדיט לקבוצה שפירקה אותה. אך הגיע הזמן לומר זאת בקול רם: דנבר היא הקבוצה שמשחקת את הכדורסל הכי טוב בפלייאוף. בקונפרנס המערבי לפחות. הנאגטס מאתגרים את הקביעה שבפלייאוף רק ההגנות מדברות ובשביל לנצח בפוסט סיזן חייבים להיות ברוס בואן עם כדורסל התקפי שמח ויפה לעין.

הם מניעים את הכדור היטב (בשבעת המשחקים עד עכשיו הם הקבוצה המוסרת הטובה בפלייאוף עם 25.5 אס' למשחק) קולעים מצוין מהשלוש (כמעט 9 שלשות למשחק ב-47 אחוז) ומציגים חלוקת נקודות מאוזנת להפליא. יש להם סנטר ברזילאי זריז שמנצל פרצות הגנתיות ביעילות מדהימה, ספסל מצוין עם סקורר על (ג'י-אר סמית) ונגר על (כריס אנדרסון), רכז שניצח במצ'-אפ את כריס פול וכרמלו אנתוני אחד, שאין גבול לכמות הנקודות שהוא מסוגל להערים ברגע שהידית מתחממת. אם יש איום אמיתי על גמר קוברון וגניזת הפרומואים המוכנים עם הפרצוף המחולק לחצי בין קובי ולברון, הוא מגיע מקולרדו. מקבוצה שעד לפני שבועיים אף אחד לא ממש לקח ברצינות.

אסף רביץ:

אני חייב להודות: דנבר חלפה הרבה מתחת לרדאר שלי השנה. לאורך כל העונה הסתובבתי עם תחושה שזה עניין זמני, מקרי, לא משהו שיחזיק בפלייאוף. אבל כשהגיע הפוסט סיזן, הנאגטס הוכיחו את התכונה החשובה ביותר לקבוצת פלייאוף: גמישות. בסיבוב הראשון בילאפס ניצל את יתרון הגודל שלו על כריס פול כדי להשתלט על הסדרה, בשני הוא פגש את ג'ייסון קיד שמסתדר איתו הרבה יותר טוב, אז דנבר מנצלת את הפיזיות של כרמלו אנתוני והאתלטיות של ננה. יש להם יכולת לייצר נקודות בכל דרך וכך לנצל כל חסרון הגנתי של היריבה, ובצד השני יש להם מספיק שחקני הגנה נהדרים כדי להאט כמעט כל שחקן. הם גם הגיעו מוכנים וחמים לפוסט סיזן, וקשה לבקש הרבה יותר. זאת קבוצה נהדרת. מצד שני, קשה לי לדמיין את דנבר עוברת קבוצות כמו סן אנטוניו ופיניקס של השנים האחרונות. זאת קבוצה בהתהוות שבעונה חזקה יותר אמורה לעשות צרות לקבוצה עדיפה בסיבוב השני. מכיוון שהמערב כל כך חלש השנה, היא תעשה צרות לקבוצה עדיפה יותר בגמר האיזורי. לא יותר, לא השנה.

עומר דיקמן:

הסיבוב הראשון של הפלייאוף במערב עמד בסימן "נקמת הלוזרים". יוסטון, דאלאס, ודנבר, אולי שלושת הלוזריות הגדולות ביותר של המערב בעשור האחרון, הצליחו בזו אחר זו להדיח בקלות יחסית יריבות שנחשבו עדיפות (אם כי במבט לאחור לא ממש ברור למה), וגרמו לעשרות אלפי פרשנים מבוהלים לרוץ ברחובות בחיפוש נואש אחרי שק חבטות חדש. מבין שלושתן, אין ספק שהמרשימה ביותר היתה דנבר. נכון, ניו אורלינס של הפלייאוף היא כנראה הקבוצה העלובה ביותר שראיתי בפוסט סיזן מערבי כבר הרבה מאד זמן, אבל למרות זאת אני מוכן לקחת סיכון ולהכריז בריש גלי ש- Denver is for real. האינטנסיביות ההגנתית, ים הכשרון ההתקפי, והעומק האדיר של הספסל ממצבים את הנאגטס, סוף כל סוף, בתור הקבוצה השניה בטיבה במערב והמועמדת הראשית להגיע לגמר המערב מול הלייקרס. לגבי הסיכויים שלה שם, הייתי שמח להרחיב על זה, אבל טרם המציאו מספר קטן מספיק. אולי בפעם אחרת.