אליטה סגורה

כשבני סכנין מוציאה תוצאות חיוביות – כמו במשחק הספורטיבי שהיא גילתה מול מכבי חיפה – או כשהיא מגרדת את התחתית עם תוצאות איומות, הסיבה לכך היא בדרך כלל המאמן או השחקנים. פעם זה המומנטום בקריירה של לחמן, פעם זו הגישה הג'נטלמנית של קוליק, פעם זה שחקני רכש דוגמת מסודי, בוזגלו, יבוריאן. בני סכנין, כמועדון, כאגודה, היא בדרך כלל פאסיבית. האנשים שבאים מבחוץ הניעו אותה וקצרו את המחמאות והביקורות על תוצאותיה.

ספק אם יש טעם להמשיך לבחון את סכנין דרך המשקפת הזו, ולהתחיל עכשיו לדון ברוח החדשה שהכניס המאמן החביב ערן קוליק. סכנין, למרות העונה הקשה ואולי בגללה, הפכה העונה סופית לחלק מהפנים הקבועות של ליגת העל – לצד מכבי פתח תקווה, אשדוד, נתניה, בני יהודה. קבוצה מן המניין, שכבר לא עולה ויורדת וחיה על זמן שאול. הנהלות מתחלפות, מאמנים משתנים, שחקנים עוזבים, שחקנים באים, אבל המועדון הצפוני – לא נסיכת המגזר ולא בטיח – נשאר.

בלי הכוח של סכנין כמועדון, לקוליק לא היה הרבה סיכוי להצליח. ולא להיפך. פעם סכנין לא היתה שורדת את התלאות שעברו עליה העונה, והתחילו בגלל אפטרשייב. דרך הקשיים סכנין הוכיחה לעצמה כמה הרגליים שלה עמוק בתוך ליגת העל, וצריך אסונות ממש כבדים כדי להוציא אותה משם. הגדלת הליגה ל-16 קבוצות תהיה החותמת הסופית לכך, ותסיים תהליך שהתחיל ב-2003. מגיע לה.

אינסטינקטיבית, בשבוע בו היא חוטפת שלישייה מבני יהודה, התבקש כאן טקסט על עוד עונה בה אשדוד לא עשתה שום דבר ולא התקרבה לכלום. עוד עונה בה שפע הכשרון שהיה ליוסי מזרחי ביד בזבז את עצמו לדעת. אחרי העלייה של מכבי פתח תקווה לשלב הבתים בגביע אופ"א והניצחון הענק בבלגרד, הציפייה היתה שאשדוד תהיה הכוח הבא שיעלה מקבוצות דרג הביניים. מה לא נכתב אחרי אותו ניצחון, מה לא הוצהר בשנים בהן מכבי פתח תקווה היתה חברה קבועה ברביעיית הצמרת ואף נשקה לסגנות: אין יותר קבוצות גדולות, הסדר הישן כבר לא רלוונטי, הסדר החדש כבר בשער. היה מאוד מפתה לכתוב את זה באותן שנים, במיוחד כשמכבי תל אביב ובית"ר היו כוחות פחות דומיננטיים בליגה, וזה היה יותר מטבעי לדרוש מאשדוד לצעוד על המסלול שסללה מכבי פתח תקווה ולהרחיב אותו.

בפועל, הבעיות של אשדוד בדרך לשם הרבה יותר גדולות מהשאלות הרגילות – אג'נדת רכש, אופי שחקני הבית וחזון של בעלים ומאמן. בפועל, תקרה הזכוכית של אשדוד ודומותיה היא תקרה בטון. מאוד קל לטעון שאין יותר קבוצות גדולות בליגת העל, אבל ב-20 השנים האחרונות, בעצם מאז האליפות של בני יהודה, רק קבוצה אחת הצליחה לשבור את ההגמוניה של מכבי חיפה, בית"ר ירושלים, מכבי והפועל תל אביב – הפועל חיפה ב-1999. גם זה קרה רק בזכות דבר אחד: כסף. הרבה כסף. הרבה מאוד כסף. לא קונספציה מיוחדת, ניהול יוצא דופן, אימון מבריק – הכל אפשרי רק אם יש לכם כסף. בגביע המדינה קבוצות כמו סכנין (2004) או הפועל באר שבע (1997) זכו לפירורים רבים יותר מהגדולות, אבל גם שם הסדר הישן מעוגן בחוק.

לכן, קצת קשה לבוא בטענות לאשדוד למה היא לא משנה את הגורל שלה, אם הגורל שלה משותף לכל הליגה שמתחת לליגה של ארבע הגדולות. דרוויניזם אכזר, למרות החלומות וההצהרות שפוזרו בימי הצלחתה של מכבי פתח תקווה, מכתיב לנו ליגה בה הכסף קובע גבולות ברורים ואליטה סגורה. גבולות שקבוצות יכולות לחצות רק על ידי עוד כסף. אפשר לנסות ולתחמן את משטרת הגבולות הזו, על ידי מאמן זר ויקר, על-ידי טיפוח ארוך טווח של צעירים, אבל בדרך כלל תופסים אותך מהר מאוד. במקרה הזה, אשדוד ודומותיה לא צריכות רק שחקני רכש מנוסים או צעירים פטריוטים, הן צריכות גאידמק משלהן. מספרים שלג'קי בן זקן יש את הכסף לעשות זאת, אבל אין לנו שום זכות לבוא ולדרוש ממנו להשתגע. לכן, בין היתר, ליגת העל הולכת ונרדמת מעונה לעונה, הולכת ונעשית צפויה ומשעממת. 20 שנה של אותו דבר, בלי כוחות חדשים שצפים למעלה ותקווה אמיתית לקבוצות הביניים. פשוט הגדולות לא נהנות מתחרות אמיתית כי אין שום טייקון בקבוצות הביניים שיקרא עליהן תגר.

הניצחון של מכבי נתניה על מכבי תל אביב היה גם ניצחון לדרך של לותר מתיאוס, שלא נתן לקבוצה שלו להתפרק אחרי הודעת העזיבה. אבל החוסן הנפשי של שחקניו יכול ללמד גם על הטעות העיקרית של המאמן הגרמני. מתיאוס היה צריך יותר להתקרב לחניכים שלו ולחדור ללב שלהם. זה לא ממעיט מהדרישות המקצועיות שלו. לואיס פרננדז דרש לא פחות ממנו, אבל השחקנים התאהבו בו. לרעיונות שלו היו הרבה יותר קונים, כי ברוכיאן, יצחקי, בן שושן ראו בו לא רק מאמן ומחנך, אלא גם סוג של אבא. מתיאוס נתן המון לנתניה – בעיני, הניצחון שלהם בקרית אליעזר היה המשחק הכי גדול של נתניה בשני העשורים האחרונים – אבל עד המאמן הזר הבא שיבוא אלינו לטובה, חשוב גם להפנים את הלקח החשוב הזה מאפיזודת מתיאוס.

לא רק תוצאת התיקו בסכנין צריכה להדאיג את מכבי חיפה, גם אחוזי הצפייה במשחק, שירדו אפילו יותר נמוך מההומור של עדי אשכנזי – 10.4 אחוזים. הנתון הזה אמור להדאיג כמובן גם את קברניטי הליגה, שחייבים לשאול את עצמם מדוע יותר אנשים כבר מעדיפים לראות עוד תכנית תחקירים כמו עובדה – לא הישרדות, ולא האח הגדול – ולא משחק גורלי בקביעת האלופה הבאה של ישראל בכדורגל. אבל לנתון הזה יש משמעות שנוגעת גם למכבי חיפה עצמה.

מכבי חיפה ניסתה לא פעם בדרכיה לנצח את בית"ר בקרב על הקבוצה של המדינה. חיפה ניסתה לשווק קונספט שפוי ומקצועי יותר מזה של בית"ר, ולהציע קבוצה א-פוליטית שאי אפשר לשנוא אותה. מעין חבילה ישראלית-אירופית. אינני יודע אם הניסיון הזה נכשל, אבל כמות הצופים במשחק מול סכנין מלמדת שהוא בבעיה. מקבוצה שאי אפשר לשנוא אותה, חיפה מתגלה כקבוצה שהרבה אנשים אדישים אליה. לא שונאים, אבל גם לא אוהבים. קבוצה שלא מעוררת יותר מדי רגש או יותר מדי עניין. עוד קבוצה. עוד קבוצה ישראלית. כל אלו שרדפו אחרי חיפה במשחקיה הגדולים באירופה ונהגו לצפות במשחקיה כשהיה לה סגל מפוצץ, זיפזפו לערוץ אחר כדי לחפש מוצר טוב יותר.

ייתכן מאוד שהדרך היחידה להחזיר אותם, היא להחזיר את הסגל הנוצץ שהיה לחיפה בימים שהיא שלטה בשוק ומילאה את בלומפילד. הרבה מאוד צעירים קיבלו השנה הזדמנות מיעקב שחר, אבל הקהל לא קונה את המותג הישראלי הזה. למה? זה לא ברור, אבל התוצאה ברורה. ישראלים דוגמת רפאלוב וכיאל לא עושים את זה לאף אחד כרגע, ועד שלא יהפכו לבניון ופראלייה, הם לא ימכרו ולא יביאו רייטינג. יתרה מזאת, בלי קשר לרייטינג: שאותם צעירים שקיבלו העונה הזדמנות לא יתפלאו אם מחר בבוקר אם לא ימצאו זרים על המשבצת שלהם.

"לותר מתיאוס נכשל בנתניה"

1. גם אם הקנס למאור בוזגלו היה מוצדק, אסור למכבי תל אביב לראות בו אליבי לעונה הגרועה שלהם. ככל שמכבי תל אביב תמשיך להתעסק בעונש – ציטוטים בעילום שם, איומים, הצהרות – היא תיראה יותר כמו קבוצה שמחפשת קורבן, ולא כמו מועדון שרוצה לחנך. מכבי יכולה לקנוס את בוזגלו גם במיליון דולר, אבל הכישלון הוא קודם כל שלה. מכבי התעלמה מאזהרות. היא הכירה את אבא בוזגלו, היא ראתה שהבן החליף קבוצות כמו גרביים בשנים האחרונות, וחשבה שאותה לא יכישו. היא לא בנתה קבוצה שתוכל לעזור לילד המוכשר להצליח, והתעוררה בוקר אחד עם אבא בוזגלו במיטה ובקשה לגט. לי לא מובן מדוע מענישים את בוזגלו רק דרך הכיס. אם בוזגלו עבר עבירת משמעת, והוא עבר – אל תאמינו שמשפחה כל כך מאוחדת מדברת בקולות לא מתואמים – פשוט לא צריך לתת לו לשחק. לא בטדי, וגם לא אחר כך. לתת לו להבין שמכבי תל אביב היתה לפניו ותהיה גם אחריו, ואם לא בא לך להישאר, מר בוזגלו, תביא קבוצה שתהיה מוכנה להשקיע בך כמונו, ויאללה לבקרה. גם אם נמני לא מסכים עם העונש, כמו שמספרים, הוא חייב ליישר קו עם ההנהלה בנושא הזה ולוותר על בוזגלו בהרכב.

2. מיכאל זנדברג גמר את העונה, וכנראה גם את הקשר שלו מול בית"ר. עד התפוצצות המשבר הכלכלי דיברו על מעבר של הקשר שזכה בחמש אליפות בחמש השנים האחרונות למכבי תל אביב, אבל בעקבות הכאוס הפיננסי לא בטוח שהוא ימצא בקלות קבוצה שתהלום את המעמד שלו ותוכל לעמוד בתנאי השכר שלו בו זמנית. לזנדברג צפויה גם בעיה מקצועית, שהקבוצה שתזכה - כן, תזכה - בשירותיו חייבת לקחת בחשבון. זנדברג בשערי העשור הרביעי לחייו, והחדות והמהירות שאפיינו אותו עד לפני כמה שנים, קצת נפגעו. לא בטוח שבגילו הוא בנוי להוביל קבוצה, ואולי שווה לסדר עבורו עמדה חדשה שתבנה יותר על הניסיון והחכמה שלו, ופחות על הדריבל ולהטוטים. לא רק הכלכלה עושה את שלה, גם הגיל.