כמה אתה דירטי, סאנצ'ז?

אחרי ניתוחי הדראפט של תומר ורן ואחרי מפגן הדמעות של דודי כפרי (תאמין לי דודי, כל דמעה במקום), אני אתרכז בשני שחקנים, שניהם בעמדת הקוורטרבק, שנבחרו בדראפט השנה - אחד עם התייחסות לעבר כמדד לסיכויי הצלחתו בעתיד, והשני כשחקן עם יכולות מוגבלות שיכול לשנות את פני המשחק.

מארק סאנצ'ז הוא אחד הסיפורים היותר מעניינים בדראפט 2009. כשסאנצ'ז הודיע שהוא מוותר על המשך קריירת המכללות שלו ב-USC על מנת להפוך למקצוען, רבים הרימו גבה. מצד אחד, הוא סיים שנה מוצלחת גם מבחינה אישית וגם מבחינה קבוצתית, כשגולת הכותרת היתה ניצחון על מכללת פן סטייט ברוז בול (במשחק שבו סאנצ'ז קבע 80 אחוזי השלמה, שיא חדש ברוז בול), אבל מצד שני זאת הייתה העונה המלאה היחידה שבה הוא שיחק בתור הק"ב הראשי. בנוסף, ניו יורק ג'טס החליטו לוותר על הרבה בשביל לקפוץ מהמקום ה-17 ל-5 על מנת להבטיח שהוא יהיה הק"ב שלהם. מן הסתם, הג'טס מאמינים שסאנצ'ז יהפוך לק"ב מצליח שיוביל אותם להישגים. אני לא נביא ולכן לא אנסה לנחש אם סאנצ'ז יצליח או לא. מה שאני כן יכול, זה לתת תמונת מצב אובייקטיבית לגבי הסיכויים שלו. במקרה הזה, ההיסטוריה נגדו.

מבחינת נתונים גרידא, לסאנצ'ז יש את כל הכלים על מנת להצליח. הוא מתאים לעמדה מבחינת גובהו, יד מספיק חזקה, ובנוסף הוא מדויק מאוד ואתלטי על מנת לזרוק תוך כדי תנועה. הוא מתקשה עם המסירות הארוכות, אבל זה משהו שאפשר לתקן עם אימון נכון. סימני השאלה כלפיו לא מופנים ליכולות הללו, אלא לחוסר הניסיון הבולט והעובדה שהוא היה מוקף שחקנים מאוד מוכשרים במכללה, מה שבטוח עזר לו להצליח, אך אולי גם חיפה על החסרונות שלו. אם נסתכל על קוורטרבקים שנכשלו במקצוענים למרות שהצליחו במכללות, נגלה שלושה מרכיבים - שיטת המשחק בה הק"ב שיחק במכללות, איכות הקבוצה בה הוא ישחק (עם דגש על קו ההתקפה) ומנטליות הק"ב.

1. שיטת משחק - בהרבה מכללות משחקים בשיטות התקפה שלא נהוגות ב-NFL כמו האופשן (OPTION) או הספרד (SPREAD) שבהן הדרישות מהק"ב הן שונות לחלוטין. לכן, קוורטרבקים רבים שהצטיינו באותן שיטות במכללות נכשלו במעבר להתקפה הקלאסית שנהוגה במקצוענים. ק"ב שנכשלו לעשות את המעבר הזה הם, לדוגמה, אלכס סמית' מהניינרס, טים קאוץ' מהבראונס ולאחרונה וינס יאנג מהטייטנס (למרות שלגבי יאנג צריך לחכות עוד שנה-שנתיים כדי לקבוע חד משמעית). סאנצ'ז שיחק בשיטה שנהוגה במקצוענים, כך שהוא לא צריך לעשות את המעבר המדובר.

2. איכות הקבוצה – שחקנים רבים נכשלו משום שהם היו חלק מקבוצה שלא השכילה להבין שק"ב, ולא חשוב כמה טוב הוא, חייב צוות מסייע על מנת לאפשר לו להראות מה הוא יודע. במיוחד חשוב שקו ההתקפה יהיה טוב מספיק כדי להגן עליו ולתת לו זמן בכיס על מנת למצוא את התופסים שלו. לג'טס יש קו התקפה מעולה, ואם נוסיף משחק ריצה סולידי והגנה איכותית, פה לא צריכה להיות לסאנצ'ז בעיה.

3. מנטליות - ק"ב נחשב לתפקיד הכי מורכב בספורט, מבחינת הדרישות הפיזיות והמנטליות. הוא צריך לראות תאקל במשקל 150 ק"ג רץ אליו בשיא המהירות ועדיין לשחרר מסירה מדויקת תוך כדי ידיעה שתוך שניה הוא הולך להימרח על הדשא. יותר מזה, הוא צריך להתמודד עם העובדה שכל העיניים נשואות אליו, הוא האיש שממנו מצפים שיסחוף את הקבוצה לניצחון, והוא האיש שצריך לקחת אחריות כשנכשלים. לכן, הדרישות המנטליות ממנו עצומות, ואם ניקח בחשבון שסאנצ'ז ישחק בניו יורק, עיר שמכילה בתוכה כתבי ואוהדי ספורט קשוחים, ביקורתיים ואכזריים במיוחד - קל זה לא יהיה. לזכותו ייאמר שהוא כבר הוכיח שהוא נהנה מאור הזרקורים, הרשים מאוד בראיונות האישיים עם הקבוצות בקומביין ובפגישות אחרות והיה מנהיג בחדר ההלבשה של USC, ככה שבסך הכל נוצר הרושם שפה לא תהיה הבעיה.

אז אם סאנצ'ז עומד בכל שלושת הקריטריונים, למה כתבתי שההיסטוריה נגדו? כי עושה רושם שהמרכיב העיקרי כמדד לחיזוי הצלחה עתידית של קוורטרבק הוא מספר המשחקים בו הוא פתח במכללה, כשמספר הקסם הוא 35. אם ניקח את כל הקוורטרבקים שנבחרו בסיבוב הראשון בדראפט בין השנים 1998 ל-2005, נראה חלוקה כזאת.

קוורטרבקים עם 35 פתיחות או יותר:

1. ג'יי קאטלר - (ד"ש לאוהדי הברונקוס) 43 פתיחות
2. קרסון פאלמר - 45
3. ביירון לפטוויץ' - 36
4. מאט ליינארט - 39
5. פיליפ ריברס - 49
6. דנטה קולפפר - 43
7. בן רות'לסברגר - 38
8. דונובן מקנאב - 45
9. פייטון מאנינג - 45
10. צ'אד פנינגטון - 35
11. קייד מקנאון - 42
12. איליי מאנינג 37

קוורטרבקים עם פחות מ-35 פתיחות:

1. קייל בולר - 31 פתיחות
2. ג'ואי הרינגטון - 26
3. ארון רוג'רס - 25
4. וינס יאנג - 32
5. טים קאוץ' - 27
6. ריאןן ליף - 24
7. ג'יי.פי. לוסמן - 29
8. אקילי סמית' - 11
9. אלכס סמית' - 22
10. מייקל ויק - 21
11. רקס גרוסמן - 32
12. דיוויד קאר - 26
13. דרו בריס - 26

מה המספרים מלמדים אותנו? ברשימה של השחקנים עם +35 פתיחות, שחקן אחד (קייד מקנאון) נכשל לחלוטין, אחד (ליינארט) נכשל כרגע אבל עם סיכוי להצליח עדיין, והשאר הצליחו ברמות שונות - חלקם יהיו שחקני היכל התהילה, חלקם שחקנים לגיטימיים בליגה. אצל השחקנים עם פחות מ-35 הסיפור הפוך לחלוטין - 10 כישלונות, שתי הצלחות (בריס ורוג'רס) ואחד שבינתיים נכשל אבל עם סיכוי להצליח (וינס יאנג). ואיפה סאנצ'ז במשוואה? הוא סיים עם 16 פתיחות בלבד, מספר שממקם אותו נמוך מאוד ברשימה. האם זה אומר שהוא באופן ודאי ייכשל? בודאי שלא, כי כמו שאנחנו יודעים, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. אני, בניגוד לתומר ורן, חושב שסאנצ'ז ק"ב מצוין, ולו היה יוצא בשנה הבאה לדראפט, לא רק שלא היה נבחר בסיבוב השלישי, אלא אחרי עוד שנה במכללות עם יותר ניסיון הוא היה נותן פייט מצוין לבראדפורד בתור הק"ב הראשון שיבחר. ההנחות הללו מבוססות על עובדות ומספרים. ומכיוון שאלה עומדים נגד סאנצ'ז, אולי אין לאוהדי הג'טס סיבה גדולה מדי לחגוג.

ה-NFL היא ליגה שמרנית ובעיקר חקיינית. כולם עושים את אותו הדבר הגנתית והתקפית עד שמגיע מישהו עם טיפה מקוריות ויוצר משהו חדש - והשכיחות שמשהו כזה יקרה היא נמוכה. אם זה מצליח, תוך שנתיים כולם מנסים לחקות. לדוגמא? לאורך מספר לא מבוטל של שנים שיטת ההגנה השולטת היתה 4-3. הגיע בליצ'יק עם הפאטס, ולקח אליפויות עם שיטת הגנה 3-4. והיום? בכל שנה ישנן יותר ויותר קבוצות שעוברות לשחק בשיטת ה-3-4, אפילו אם אין להן את השחקנים המתאימים (אין צורך לקפוץ, בליצ'יק לא האחראי הבלעדי וגם הסטילרס משחקים בהגנת 3-4 כבר שנים, אבל ההצלחות שלו עם הפאטס הן חלק נכבד מהמגמה).

בשנה שעברה החליט הצוות המקצועי במיאמי להכניס לשימוש נשק התקפי חדש - הווילדקאט (הסבר אפשר למצוא בלינק המצורף). דיוויד לי, שפיתח את השיטה באוניברסיטת ארקנסו, הביא אותה למיאמי, שם הוא מתפקד כיום בתור מאמן הק"ב. השיטה הצליחה, כשבממוצע היא השיגה שבעה יארדים למהלך ולי זכה בתואר "מחדש השנה לשנת 2008" של מגזין "ספורטינג ניוז". על מנת לשדרג את השיטה ולהפוך אותה ליותר מגוונת ומסוכנת, הדולפינס בחרו בתחילת הסיבוב השני של הדראפט את פאט ווייט, הק"ב מווסט וירג'יניה. ווייט סיים ארבע שנים מאוד מוצלחות באוניברסיטה, בהן שיחק בעיקר בתור קוורטרבק שרץ, בעצם יותר מק"ב שמוסר (ווייט מחזיק בשיא היארדים בריצה לק"ב במכללות). אם ווייט היה יוצא לפני שנה לדראפט הוא היה נבחר בסיבוב נמוך מאוד, אם בכלל. הוא לא גבוה, לא מדויק ואין לו יד חזקה. בנוסף, הוא שיחק בשיטת התקפה שלא נהוגה במקצוענים, עובדה שהורידה את ערכו בעיני הקבוצות. הסיכוי של ווייט להיבחר גבוה אמור היה להיות רק אם היה עושה הסבה לתפקיד התופס - אבל הוא סירב. למזלו, הווילדקאט נוסה בהצלחה בשנה שעברה בNFL-, ושחקן מסוגו יכול להפוך אותה לנשק לגיטימי בליגה. הוא לא עושה שום דבר מצוין (אולי חוץ מלרוץ...) אבל הוא מוסר ותופס מספיק טוב בשביל לגרום להגנות היריבה לחשוב פעמיים כשהכדור יהיה אצלו.

ווייט הוא בחור עקשן שמוכן רק לשחק כקוורטרבק. כשהוא יצא מהתיכון, מכללות הרבה יותר טובות מווסט וירג'יניה הציעו לשחק בשבילם - אך ורק בתור תופס. אבל מכיוון שהוא רצה לשחק אך ורק בתור ק"ב, הוא בחר בווסט וירג'יניה שהסכימה לדרישתו, והוא הצליח שם מעבר לכל התחזיות המוקדמות. אם גם במיאמי השנה יצליח בתור ק"ב בשיטת הווילדקאט (נגד הרבה מהתחזיות), האפקט יהיה הרבה יותר דרמטי, ואנו נראה שחקנים נבחרים הרבה יותר גבוה ממה שכולם ציפו לפני כן. הדוגמה העיקרית והמסקרנת מכולם היא טים טיבו. כבר בימים אלו יש יותר ויותר דיבורים על קבוצות שמתרגלות את שיטת הווילדקאט במחנות האימונים שלהם. אם השנה אנו באמת נראה מספר קבוצות מצליחות עם השיטה, היא יכולה לגרום לשינוי כולל בעולם הפוטבול, החל מהתיכונים וכלה במקצוענים. אבל חשוב לציין שאנחנו עדיין רחוקים משינויים דרמטיים, ובכל מקרה הם דורשים התייחסות יותר עמוקה בכתבה נפרדת. איך שלא יהיה, בטוח ששווה לעקוב אחרי הקריירות של מארק סאנצ'ז ופאט ווייט.