מקרויף ועד מסי

אלו הקוראים בשגרה את הטור השבועי יתפלאו לראותו מופיע כאן שלא במועדו הקבוע. ובכן, ייתכן ששמעתם שמועה מקרית על כך שבארסה ניצחה את ריאל 2:6. בברנבאו. אז נכון, שגרה זה חשוב בחיים, אבל לא כשמדובר במשחק של פעם בחיים. כי המשחק הזה מאפיל בבירור גם על ה 0:3 של רונאלדיניו מלפני שלוש שנים, כולל מחיאות הכפיים, ומגיע לאולימפוס הקטלאני. כשבארסה של טרי ונבלס זכתה באליפות ב 1985, המאמן האנגלי נדהם מהילדים והזקנות שירדו על ברכיהן ובכו מול אוטובוס הקבוצה מרוב התרגשות. אם מישהי מהזקנות האלו נותרה בחיים עד אתמול (שבת), היא כנראה השיבה את נשמתה לבורא עם התקף לב מאושר סביב שריקת הסיום.

הרבה מעבר לעונה של ונבלס, מה שהקבוצה של גווארדיולה עשתה מתכתב ישירות עם אותו משחק שתוכלו למצוא עד היום במוזיאון של בארסה, בשידור חוזר סטייל חינוכית 23: ה-0:5 של קרויף בברנבאו, בפברואר 1974, כשפרנקו גוסס ברקע. "קרויף", טען אפילו הניו-יורק טיימס בנימה כמעט היסטרית, "עשה יותר למען רוח האומה הקטלאנית בתשעים דקות משפוליטיקאים רבים השיגו בעשרות שנות מאבק". משפט כזה, למיטב ידיעתי, לא נאמר על אף משחק כדורגל אחר אי פעם. והמשחק עליו נכתב התחיל תהליך היסטורי שהגיע לשיאו אתמול בלילה – עלייתה של ברצלונה לעמדת הבכורה בכדורגל הספרדי, במקביל לעליית כוחה של קטלוניה בספרד.

במובנים רבים ההשפעה של אותו משחק ניכרה דווקא מכיוון שהוא לא לווה בהצלחה במונחים סטטיסטיים. ב-35 השנים שחלפו מאז קרויף בישל שלושה וכבש אחד בברנבאו, בארסה זכתה רק בעשר אליפויות ובשני גביעי אירופה, בעוד ריאל זכתה ב 16 אליפויות וב-3 גביעי אירופה. ריאל, ולא בארסה, נבחרה ל"קבוצה של המאה העשרים" על ידי פיפ"א, ובצדק. אבל כל זה לא שינה את העובדה העקרונית ש"הערב השחור" של מדריד בפברואר 1974 סימן משהו עמוק יותר – את התחושה שריאל כמייצגת הדומיננטיות של קסטיליה, חרף כל המאמצים שעשתה ותעשה, ניצבת בצד הלא נכון של ההיסטוריה. וכשאתה ניצב בצד הלא הנכון של ההיסטוריה, בסופו של דבר נגזר עליך להיות בצד המפסיד, אפילו אם אתה משתדל מאוד. תשאלו את ג'ון מקיין.

התחושה הזו ממשיכה בצורות שונות עד היום. אחרי העונה המפוארת של קרויף (73-74) ריאל, לכאורה, התאוששה, וזכתה בארבע אליפויות נוספות עד סוף העשור. אבל רק לכאורה. כי אף אחד במדריד, למרות היחס האובססיבי של המועדון לתארים, לא זוכר את שנות ה 70' בחיבה. באותו עשור, כפי שהסביר פיל בול, "מדריד קושרה למוות ונוסטלגיה פאשיסטית, בעוד שבברצלונה נראה היה כאילו כולם נהנים. הזרים נמשכו לרוב לברצלונה ה'טרנדית', כניגוד לאווירה החנוקה יותר במדריד. נראה היה שהכיוון הפוליטי והתרבותי של המדינה עזב (את מדריד) והתחיל לבלוט מזרחה בקטלוניה וצפונה בחבל הבאסקי". במדריד ידעו וכאבו את כל זה.

האזורים הבדלניים היו גם באופן מסורתי החזקים ביותר בספרד מבחינה כלכלית, אבל בעידן הדמוקרטי חבל הבאסקים יצא מהמירוץ, כלכלית ולכן גם ספורטיבית. ארבע האליפויות הבאסקיות בראשית שנות ה-80' היו שירת הברבור. הקטלאנים, בניגוד לבאסקים, הצליחו להסתגל לעידן הכלכלה המודרנית, והדומיננטיות הכלכלית והפוליטית שלהם רק הלכה והתחזקה. שאיפתם לדומיננטיות ספורטיבית שיקפה את התהליך הזה.

גם בשנות ה 80' מדריד זכתה בתארים, ובסיטונות – עם חמש האליפויות הרצופות של הקווינטה דל בוטרה – אבל אלו כבר היו תארים עם הרבה פחות ביטחון ותחושת עליונות. הכישלון של בוטרגניו וחבריו להניף את גביע אירופה צרב לא רק בחדר התארים העצום של המועדון. הוא צרב בעיקר בגלל התחושה שבלעדיו הקטלאנים – שבין היתר נהנו יותר מתמיד מתמיכת הבנקים של האזור והודות לה גם משירותיו הלא יציבים אך עדיין יוצאי דופן של מראדונה – ממשיכים לנשוף להם בגב.

בתחילת שנות ה 90', קרויף, קרוב לוודאי הבן אדם השנוא ביותר במדריד מזה דורות, הפך כמאמן ויוצר ה"דרים טים" את ה"נשיפה" למשהו מסוג אחר לגמרי. זו כבר לא הייתה הבלחה חד פעמית של עליונות קטלאנית, לא "ניצול רגע משבר", אלא אימפריה של ממש. ברצלונה המשיכה ללכת קדימה על המגרש ומחוצה לו. האולימפיאדה ב 1992, שהפכה את העיר לעשירה עוד יותר, אם דבר כזה היה אפשרי בכלל, העלתה – יחד עם הזכיה בגביע אירופה הראשון של המועדון - את הביטחון העצמי הקטלאני לגבהים חדשים. ראש העיר אף הציע כי ברצלונה תוכרז רשמית כבירה שניה של ספרד באותה שנה, והודה כי ההישגים הספורטיביים הקטלאניים היוו תמריץ ניכר לעצם הרעיון.

העידן הזה העצים במידה יוצאת דופן את המשיכה הגלובלית של קטלוניה, ברצלונה העיר, ובארסה המועדון בפרט, במידה רבה על חשבון קסטיליה, מדריד העיר וריאל מדריד כמועדון. מועדוני אוהדים של בארסה התחילו לצוץ כפטריות אחרי הגשם, ומונים כיום יותר מ 1400. בריאל לא חולמים להגיע למספרים כאלה. עד עידן פלורנטינו פרז הם גם לא באמת רצו. בתוך ספרד ריאל היא עדיין השם הנרדף למשחק ובמובנים רבים אפילו המוסד הלאומי החשוב ביותר (לדעת עצמו בעיקר, ועדיין), ולעיתים נראה שהנחמה הזו טשטשה עבור ריאל את העובדה הברורה שברחבי העולם, בלי קשר ישיר לכמות התארים, נראה שבארסה הפכה לשם נרדף לספורט עצמו. לא משנה איזו קבוצה אתם אוהדים, אתם בטוח זוכרים את רונאלדו בשיאו בעונתו הבודדת בברצלונה, הרבה יותר טוב ממה שאתם זוכרים את האליפות שריאל של קאפלו לקחה באותה עונה. מאז קרויף השחקן, ריאל המשיכה להיות מזוהה עם הניצחון, אבל בארסה, אם לשאול ביטוי מהפרסומות של הונדה, הייתה זו שהציתה את הדמיון.

את הנקודה הזו מבינים גם דרך הארנק, תרתי משמע. שני המועדונים כאחד נהנים מהכנסות אסטרונומיות, אבל בכל מקום בגלובוס שאיננו דובר ספרדית, כולל בישראל, תוכלו למצוא אנשים שמסתובבים עם ארנקים של ברצלונה, בעוד שעם ארנקים של ריאל הרבה פחות, אם בכלל. זוהי "תיאוריית הארנק". העולם רואה במועדון הקטלאני סמל מעורר אמפתיה, וארנק – כדוגמה למוצר צריכה פשוט ובולט – הוא דרך להציג את האמפתיה הזו, כלפי הצד שבניגוד למחויבות אובססיבית לניצחון נתפס באמת כ"יותר ממועדון".

ולכן, אף שמדריד וברצלונה נותרו יומרניות כל אחת בדרכה שלה,בכל מה שקשור לתמונה שרואה העולם מבחוץ, הגרסה הקטלאנית מנצחת, מאז 1974, ברוב המוחלט של המקרים. כי אותה יומרה להיות "יותר ממועדון" ולהאפיל על המדכאים ממדריד היא מה שמוליך את בארסה לצעדים כמו אימוץ יוניצ"ף, חיפוש שיטתי אחרי מקורות מימון יצירתיים – ממכירת לבנים עם שמות אוהדים בקאמפ נואו ועד מקררים ממותגים; מחיפוש יהלומים בכל חור בארגנטינה, עבור בחשיבה מעמיקה וסובלנית יותר על טיפוח הכשרונות הצעירים של הקבוצה; וכלה ברכישת שחקנים רגע לפני השיא ולא כשהם כבר בעיצומו.

הצעדים האלו מביאים לאורך השנים להצלחה בריאה ויציבה יותר מזו שפרוייקט כמו זה של פלורנטינו פרז היה מסוגל לייצר. ריאל של זידאן ופיגו כבשה גם היא הדמיון למספר שנים בודדות, ודעכה מהר כל כך עם הזדקנותם, בדיוק מכיוון שריאל מעולם לא האמינה בלתת לשחקנים לגדול בשורותיה. העובדה שבבארסה מתכננים עמוק יותר היא רק אחד מהיתרונות הקטלאניים על מדריד. והנחישות לגרום לתכנון להצליח חוזרת כל הדרך אל אותו ערב של קרויף השחקן, שאחריו הקטלאנים לא רק רצו להוכיח למדריד מה הם מסוגלים, אלא גם חשו אמונה ביכולתם לעשות זאת.

למול השילוב הזה ריאל נראית כמנהלת קרב נסיגה, במעין שניות פסיכולוגית - לעיתים מתוך מודעות מופרזת לאיום, לעיתים מתוך אדישות והנחה שאיכשהו, כאילו זה חוק טבע, מדריד תמיד תהיה טובה יותר. אבל פוליטית וספורטיבית כאחד, המציאות שוחקת את הקונספציה. ב-2006 בארסה של רונאלדיניו הניפה את גביע אירופה, והצעת חוק שהופכת את קטלוניה לעצמאית דה פקטו מבחינה כלכלית, בהגדירה את כל כספי המסים שנגבים באזור כניתנים לשימוש רק בתוכו, התקבלה בפרלמנט הספרדי תוך ויכוחים לוהטים. והקונספציה, תאמינו או לא, נותרה בעינה. הקטלאנים זוכים ללעג בספרד כחרוצים וקמצנים באופן אבסורדי, אף שאותה חריצות היא זו שהפכה אותם למשגשגים.

עצם הרעיון שלא משנה מה יהיה, מדריד תמיד תחזיק בבכורה, הביא את ראול למשל להצהיר בפה מלא ערב המשחק מול הקבוצה הטובה בעולם – "אנחנו פייבוריטים." זו לא בהכרח אמירה שגויה, כי ראול אמר את הדברים האלו מתוך הנחה שחבריו לקבוצה יעוטו על בארסה מהשניה הראשונה. אבל מה שהוא לא לקח בחשבון היא האפשרות שההפך המוחלט יקרה – שהשחקנים של ריאל ייראו ברובו המוחלט של המשחק כאילו הם, ולא שחקני בארסה, רועדים מפחד. הם רעדו מהמחשבה שהקטלאנים יוכיחו לעיני כל העולם מי באמת מחזיק בבכורה, וזה בדיוק מה שקרה.

ולכן הרגע המכונן של המשחק לא היו השערים של הנרי, שסוף סוף הזכיר במשהו את הכוכב שהיה פעם, וגם לא של מסי. אלו אפילו לא היו הביצועים של צ'אבי (המצטיין במשחק ללא עוררין). זה היה דווקא סיבוב אחד של אינייסטה, השקט יחסית, שהותיר את גאגו, שחקן טוב בימים כתיקונם אבל אתמול ילד אבוד על המגרש, המום. שחקן עצבני בדרך כלל מגיב באגרסיביות, מתקל, מקלל. גאגו עשה את כל אלו אתמול, אבל במהלך אחד במחצית השניה, כאשר אינייסטה הסתובב ועבר אותו בטבעיות, גאגו פשוט נעמד וספק כפיים. חצי בייאוש חצי בדמעות הוא פשוט עמד שם ובעצם הודה – הם טובים הרבה יותר מאיתנו. תפיסת העליונות הטבעית של מדריד הספיקה לרצף מדהים של 18 משחקים ללא הפסד. אבל הקטלאנים כנראה כבר חזקים הרבה יותר מדי בשביל ליפול מכוח האינרציה הזו.

גאגו הוא כמובן ארגנטינאי, אבל נראה היה שבאותו הרגע, ואולי גם בדמעות שנראה היה שמבצבצות לראשונה בקריירה בעיניו של ראול (?), הייתה השלמה עם סגירת מעגל במאבק הפנים ספרדי בין קסטיליה לקטלוניה, ככל שזה בא לידי ביטוי בספורט. ההשלמה הזו הייתה חדה אפילו יותר מזו שניכרה כאשר הקהל מחא כפיים לרונאלדיניו. המסר שהיא משקפת חד וברור: מדריד, במידה רבה לאורך שנים, נרדמה בשמירה. הקטלאנים ניצבים בראש, בגאון. ובצדק. עכשיו זוהי הבירה שצריכה להוכיח. לפני 35 שנים קרויף סיים את תקופת הדיקטטורה עבור הקטלאנים וסימל את קריאת התיגר על הדומיננטיות של מדריד. המעגל הזה נסגר אתמול, וסימן השאלה שקרויף פתח הוחלף, ספורטיבית לפחות, בסימן קריאה מהדהד יותר מזה ששמו רונאלדיניו והדרים טים יחדיו.

איך פלורנטינו פרז יגיב, והאם זוהי רק תחילת עידן גווארדיולה – את השאלות האלו נשאיר לסוף העונה. כרגע אפשר פשוט להישען לאחור ולצפות בהיסטוריה בהתהוות. החל מהשבוע הבא ועד סוף העונה, תהיה לי הזכות לדווח עליה מברצלונה בעודה מתרחשת. תמשיכו להצטרף להרפתקה.

Shmulik_nili@walla.co.il