ברכות, הבסנו את השפעת!

בטור שזכה כאן לכותרת "אורח לא רצוי" עמד שלומי ברזל על התחושה החמוצה שמותירה אחריה הקדנציה של לותר מתיאוס במכבי נתניה (יכול להיות שזה לא סוף הסיפור שלו בכדורגל הישראלי באופן כללי, כי כאמור "ייתכן ומתיאוס יחליף את מרקו בלבול במכבי ת"א". שורת ניוז היסטרית שחובה לשוב ולצטט אותה). אבל כן, בכל מקרה זה נגמר לא משהו בנתניה: מתיאוס פוטר, או איזושהי וריאציה אחרת על הפסקת עבודתו בהסכמה, או אי עמידה בתנאי החוזה מצד המועדון. אלא שהקביעה לפיה מתיאוס נכשל, אפשר להפוך בה קצת. נכשל- על שום מה, היכן בדיוק, ביחס למה?

נתחיל מהסוף. ברזל מציע לא לומר נואש בניסיון לייבא לכדורגל הישראלי מאמנים זרים, שיש הסכמה תיאורטית כי הם עשויים לתרום כאן משהו מניסיונם והבנתם המקצועית. "עם זאת", הוא כותב, "מוטב שנפסיק להסתובב עם רגשי נחיתות ולהתבטל באשר נוחתים כאן דני חביב ומובטל (נילסן), צרפתי קפריזי (פרננדז) או גרמני מתוסכל. לא עליהם חלמנו".

אין מה לבוא ולהתווכח עם שמות התואר שהוצמדו כאן לשלושת המאמנים. הם כנראה עומדים במבחן המציאות. אלא שראוי לציין בנספח לדברים, ככה בקטנה: הכדורגל הישראלי נמצא בכזו עמדת נחיתות אובייקטיבית למול הרקורד של נילסן, פרננדז ומתיאוס, שאין לו שום זכות להעביר להם מבחן אישיות ביקורתי. תיקון: וודאי שיש לו זכות, הוא משתמש בה ביד נדיבה, וכתוצאה מכך הוא נראה כמו שהוא נראה. אגב, איש לא מתבטל באמת בפני הזרים המוזרים שנוחתים כאן, רק מן הלשון אל החוץ, קצת דברי חנופה כשהם נוחתים. עד שמחליטים מהר מאוד כי הם נכשלו, על פי איזה קריטריון שלא ברור לאף אחד.

לא מספיק טוב לכדורגל הישראלי דני חביב ומובטל שלקח נבחרת כמו דנמרק לזכייה באליפות אירופה. לא מספיק רציני עבורו צרפתי קפריזי, שלקח גביע מחזיקות, סגנות בליגה הספרדית והיה שותף לגידולו של זידאן. לא מספיק טוב עבורו אחד מה- 11 של כל הזמנים, שלקח אליפות באוסטריה ויוגוסלביה. נותר לתהות מה היה קורה לו קבוצות הליגה הישראלית היו מתהדרות ב"סקוטי זקן שמייבש את השיער של השחקנים בהפסקות ומוריד להם את הביטחון", "צרפתי עם פיקסציה על שחקני נוער שמתבכיין על השופטים כל היום", או "פורטוגזי עם הפרעת אגו פתולוגית, שטוען שההצלחה כולה שלו בלי לתת קרדיט לג'קי בן זקן שפתח את הכיס". יש חשד מבוסס שהכדורגל הישראלי לא היה עומד בהתנהגויות הללו. אף אחד מהם לא היה מתגלה כ"אורקל הגדול שחיכינו לו", כמו שברזל מגדיר זאת.

ספורט בכלל, ונדמה שכדורגל בעיקר, הוא תחום שמככבים בו אנשים קיצוניים. רובם אגב בלתי נסבלים, זה כנראה חלק מהמבנה האישיותי של דרישות התפקיד. בכל ליגה ניתן למצוא מבחר דמויות קצה קריקטוריסטיות להפליא, עניין שמועצם כשהם חשופים לעיני קהל רחב. אז למה בכדורגל שלנו אנחנו נותרים רק עם תלונות על הלכותיהם של המאמנים הזרים, וקדנציות שנגמרות עם טעם חמוץ?

זה בגלל שאין כאן כדורגל, אז נתפסים לאזוטריה. אני לא חושב שהקביעה הזו היא מתנשאת או עוינת, אלא עובדה ידועה לכלל הציבור. גם ברזל מדגיש שהוא לא מתווכח עם העבודה המקצועית של מתיאוס בנתניה, כי רבאק – איך אפשר בכלל להתחיל ולדון בה ברצינות; האם מישהו יכול לשפוט על סמך החודשים הספורים כאן, עם השחקנים האלה, בליגה הזו, אם מתיאוס מאמן טוב או לא? תנו לו ארבע עונות להחדיר את דפוסי האימון הכל כך שונים שלו, לעצב את סביבת העבודה לרוחו, ונקבל איזשהו מושג כמה הוא זבל. בינתיים מוטב שהכדורגל הישראלי ישתוק. גם איתי שכטר. אפילו אלמוג כהן, עם כל הכבוד.

ואין כבוד אגב. בכלל אין כבוד. ברזל חרד לכבוד של הכדורגל הישראלי, ובעיקר זה הנתנייתי, שמבוזה על ידי מתיאוס. בתור אוהד נתניה, הייתי נותן למתיאוס אור ירוק בלתי מוגבל לעשות כראות עיניו ולהגיד מה שהוא רוצה. נעים יותר או פחות לשמוע. לא מתוך רגשי נחיתות, אלא משום שאין לנו שום סיבה אחת בעולם לחוש עליונות, או להיעלב, או להיות חרדים לכבודנו. במלוא הכנות, האהבה, בלי טיפת מרמור, או הנאה מהלקאה עצמית: אנחנו כלום, ואנחנו גם לא הולכים לשום מקום.

יש איזו חידה היפותטית שנחמד תמיד להשתעשע בה: מה היה קורה לו מישהו כמו ליאו מסי למשל היה מגיע לשחק בליגה הישראלית? האם היה מצליח לתת תצוגות אלוהיות, להנהיג את קבוצתו לפסגות אירופיות, ולמשוך אחריו למעלה את הרמה כאן? אני די משוכנע שהוא היה הופך מהר לבן לוז. סיפור מתיאוס הוא עוד חותמת ליכולת של הכדורגל בארץ להסתגל להשתלה של גוף זר. עוד מקרה בו הכמיהה התיאורטית לידע זר מבקשת להתממש, ומיד מתחרבשת. החובבנות וקוצר הרוח הישראלי מביסים הכל, ואז מאשימים אצלנו את הנגיף. אם לותר מתיאוס מתנהג כמו חזיר, לטענת הנעלבים בנתניה, אז הראינו לו מה זה, גם את השפעת הזו הצלחנו למגר בלי בעיות.