הכדורגל הפסיד, הדוגמנות הרוויחה

גם במרחק של 19 שנים, שחקני הפועל נצרת עילית לא שוכחים את הדרמה שהתחוללה רגע לפני עלייתם למטוס שהחזיר אותם הביתה, לאחר שסיימו מחנה אימונים בן שבועיים בעיר קיקינדה, השוכנת בצפון סרביה (אז יוגוסלביה). עם השלמת הסידורים האחרונים לקראת הטיסה, לאחר סיום בדיקת הדרכונים, בעודם ממתינים בבית הנתיבות להיקרא לטיסה, קם שחקן הקבוצה, אלי בונני, שלף דרכון של אורוגואי, והודיע: "אני לא חוזר לארץ".

התברר כי ברשותו של אלי בונני היה דרכון זר, מאחר שהוא יליד אורוגוואי, וכי הוא אינו מתכוון לעלות למטוס עם חבריו ולשוב עמם לישראל. הניסיונות להניא אותו, לרבות באיומים, לא צלחו. שוטרים מקומיים הבהירו להם, כי אם ינסו לכפות עליו את העלייה למטוס בכוח הם ייחשבו כמי שמעורבים בניסיון חטיפה. כיום בונני, המוכר יותר בשם אנחל, הוא אחד הדוגמנים המצליחים בישראל, ולאחרונה אף פתח בקריירת משחק. בדיעבד, זו הייתה ההופעה הגדולה הראשונה שלו.

צביקה מנשקו, כיום מנהל מכבי נצרת עלית, היה אז שחקן הקבוצה. הוא זוכר כל שעה בכל יום ממחנה האימון בקיקינדה. "בונני אמר לאחד השחקנים שהוא לא מתכוון לחזור איתנו ארצה. היינו חמישה אנשים שידענו על התוכנית כבר בהתחלת המחנה. לדעתי, יוסי דוד, המנהל, הריח משהו. כל יומיים הוא היה אוסף מאיתנו את הדרכונים, כאילו חשש ממשהו. ביום האחרון, לאחר ביקורת הדרכונים, ישבנו והמתנו לטיסה. בשלב מסוים בונני התחיל ללכת. יוסי קם והחל לעקוב אחריו. בונני אמר לו 'מה אתה רוצה ממני, למה אתה עוקב אחריי?', יוסי אמר לו לסתום את הפה. בונני נכנס לשירותים וכעבור חצי דקה הוא יצא בריצה וביקש להיפגש עם שגריר אורוגוואי. אחד השוטרים אמר להנהלת הקבוצה שמי שיעז להתקרב אליו ייעצר. כולם היו בהלם, גם מי שידעו על התוכנית. למחרת כל העיתונים בארץ דיווחו על המקרה. לדעתי, הוא ברח כי הוא לא רצה לעשות צבא. בסך הכול בונני היה בחור על הכיפאק. זה היה שיגעון של אותה תקופה. אולי הוא רצה לנסות גם את מזלו כשחקן בארץ אחרת. הוא היה כשרוני, אבל לא הצליח לפרוץ קדימה. אחרי שש שנים בערך הוא חזר לשחק בנצרת עילית".

עובד גרינפלד, חברו לקבוצה, כיום מאמן מכבי נצרת עילית, זוכר בעיקר את הפוטנציאל הלא ממומש: "הוא היה שמאלי טבעי, עם טכניקה גבוהה, קצת חוצפן". גם הוא, כחבריו, הופתע. לימים נודע לו שהיו מי בקבוצה שהיה ברשותם מידע מוקדם על הבריחה, אבל הוא לא ידע דבר. "אלי היה בחור עם כשרון, אבל לא הייתה לו סבלנות. אילו היה יותר רגוע ויותר מאופק הוא היה יכול להגיע רחוק בכדורגל. לא פעם שוחחתי איתו וניסיתי להסביר לו שחשוב שיירגע, שלא יגיב על כל דבר באופן מיידי. אמרתי לו שיחכה להזדמנות שלו, שלא יהיה סוליסט, שיידע לשתף פעולה עם חבריו לקבוצה ועם המאמן, אבל אצה לו הדרך. לצערי, דברים לא הלכו כפי שהוא רצה".

- מה אתה זוכר בעיקר ממחנה האימון בקיקינדה?

"אני זוכר קטע משעשע במיוחד באחד ממשחקי האימון שקיימנו במחנה. באותו משחק היו בכל האצטדיון הגדול רק שחקנים ושלושה חברי הנהלה. במהלך המשחק אלי כבש שער, הוריד את החולצה, רץ לעבר הגדר, טיפס עליה והשתולל, כשהוא מנופף בחולצה, מול יציעים ריקים לחלוטין. לא יכולנו להפסיק לצחוק במשך חודשיים על הקטע הזה".

הבינלאומי לשעבר, אבישי ז'אנו, שהיה בתחילת דרכו, זוכר את אנחל כשחקן צעיר, שלא ניתן היה להתעלם מהכישרון שלו. "אני זוכר נער מקסים, מצחיק. אני זוכר שדברים יצאו מכלל שליטה בשלב מסוים. אני לא רוצה לפגוע בו, חלילה. זה סיפור מורכב. הנקודה הזאת הייתה מפנה בחייו. הוא מצליח ומפורסם, אדם שבולט בתחום עיסוקו. אנחנו, שהיינו איתו בקבוצה, מאוד שמחים ומאושרים בשבילו".

יוסי דוד, שהיה מנהל הקבוצה במשך 25 שנה, ניסה אף הוא למנוע מאלי את עזיבתו המהירה. בחלוף השנים שככה הסערה והוא נזכר באירוע כשהוא שקט ורגוע. "לדעתי, הוא קיבל סיוע, אולי מהמשפחה. הוא היה מאורגן גם כספית לעזיבה. אין ספק כי הוא עשה מעשה לא יפה. הוא עשה לנו תרגיל. כשחזרנו המשפחה שלו טענה כלפיי שאני הוא זה שגרם לכך שהוא לא יחזור לארץ. היו בקבוצה מי שידעו על כוונתו והזהירו אותי. במהלך כל מחנה האימונים ערכתי בירורים וחיפושים. ביום האחרון אספתי את הדרכונים, אבל אלי החזיק בידו דרכון אורוגוואי. הבריחה שלו הייתה בגלל שהוא לא רצה להתגייס לצבא. אני חושב שמהמחנה הוא טס לאיטליה. אני לא יודע בדיוק מה הוא עשה שם. לאחר כמה שנים הוא חזר לקבוצה. אפשרנו לו לחזור לאימונים ולמשחקים. עברתי כל כך הרבה בחיים, והבנתי שלא רצוי לגרום לו נזק".

מהסוכנות המייצגת את בונני סירבו להגיב על הכתבה.