61 סיבות לגאווה: מכבי ועוד חמש

אתם יכולים לאהוב או לשנוא את מכבי תל אביב, אבל לא תוכלו לעשות דבר נגד העובדות – אין אף קבוצה ישראלית, בשום ענף ספורט, שהטביעה את חותמה על יבשת שלמה. חמש פעמים אלופת אירופה, כמעט תמיד אלופת ישראל, מעצמה שאין אח ורע בעולם לשליטתה בענף הספורט שלה – זו מכבי תל אביב, לא בכדי "הקבוצה של המדינה".

אפשר היה לצפות שכשבמדינה כל כך קטנה צומחת קבוצה כל כך גדולה, היא תזכה לתמיכה מוחלטת של הממסד והתקשורת, בלי טיפת התנגדות – בערך כמו ריאל מדריד בתקופת הגנרליסימו פרנקו. מה אתם יודעים: כך בדיוק התנהלה מכבי תל אביב בשנות ה-70 ובמרבית שנות ה-80. אלא שמאז הרשתה לעצמה תקשורת הספורט לגדל ציפורניים, ולשרוט את האימפריה: על חצי גמר היורוליג בזמן יום הזיכרון, על הסיפוח של כל ישראלי מוכשר לספסלה, על גיורים מפוקפקים ועל היהירות של ההנהלה. ככל שהשנים נוקפות, הנהלת מכבי מספקת יותר ויותר סיבות לביקורת, במקביל לשקיעת המעצמה. פעם אוהדי הפועל תל אביב גם היו חוגגים בכיכר לאחר שמכבי הפסידה בפיינל פור, אלא שמאז קרו שני דברים: הפועל חדלה מלהתקיים, ומכבי כבר לא מצליחה להעפיל לשלב המכובד.

שחקני הטניס שלנו הם אבטיפוס לצד החיובי של החוצפה הישראלית. הם לא הכי גדולים, לא הכי חזקים, למען השם – הם אפילו לא תמיד נראים כמו שחקני טניס – אבל הם חתיכת בני זונות עקשנים שיוציאו את המיץ לכל אחד שעומד מולם. לא צריך ללכת רחוק מדי – הנה, רוסיה באה לפה לרבע גמר גביע דייויס.

על השייטים הישראלים תמיד אפשר לסמוך. מיואל סלע ואלדד אמיר, דרך הזהב והארד של גל פרידמן ועד הזכייה של שחר צוברי במדליה היחידה בבייג'ינג, מוכיחים האנשים האלה מהו ספורטאי בכל רמ"ח איבריו. זה נכון שתקציב אין ומלחמות עסקנים ואגו יש ובשפע. ועדיין, במיוחד כשענף הג'ודו בתהליך קריסה, אין יותר מדי ספורטאים שאנו יודעים בוודאות שלא יעשו לנו בושות באולימפיאדה.

איל ברקוביץ', אלי אוחנה וחיים רביבו היו כשרונות ברמה עולמית. גם עודד קטש. כנראה שגם מיקי ברקוביץ'. כולם היו הבטחות שלא איכזבו, מי יותר ומי פחות. אלא שיוסי בניון מסמל ספורטאי ישראלי מזן חדש, בקטגוריה שהוא היחידי שמאכלס אותה כרגע: הספורטאי הנטמע. הוא לא מעוניין להיות כוכב בקבוצות קטנות, הוא סירב להרבה כסף ברוסיה, הוא רוצה לשחק בבמה המרכזית. בשביל לשחק בליברפול הוא ממלא את כל ההוראות של רפא בניטז הקפדן, יושב על הספסל בשקט ומחכה להזדמנות, עושה הגנה, לא מתבכיין ובעיקר מוחק כל סממנים של אגו טריפ. הילד שחזר מאמסטרדם לדימונה כי למשפחה לא היתה כוסברה בשוק התנתק מאיתנו ועבר ליקום אחר. הוא השיג זאת כי הוא מוכן להיות בורג קטן וחשוב במערכת, במקום להתעקש להפעיל את המכונה כולה.

האוהד הישראלי הוא שק חבטות אמיתי. בכל שבת הוא רואה כדורגל די נוראי במחירים מופקעים, ולאחר מכן הוא שומע שהוא אלים, שהוא מסוכן, שיש להרחיק אותו מהמגרשים. בפועל, למרות כמה מקרים בודדים וכואבים, האוהד הישראלי הוא בין המתורבתים בעולם. בכדורגל הישראלי לא תמצאו יריות, בניגוד לארגנטינה, ומחוץ למגרש לא ירצחו שוטרים, בניגוד לאיטליה. הגזענות המקוממת כאן במגרשים היא בסך הכל מראה לדעותיהם של מרבית חברי הקואליציה הנוכחית. לספורט הישראלי יש צרות בלי סוף, אבל התנהגות הקהל היא הבעיה האחרונה שלו.

כתבו: אודי הירש ודוד רוזנטל