נמרוד עופרן במדור חדש: השבוע שלא יהיה

שחר צוברי יחזור עם מדליית הזהב מצרפת אדם שונה. את פניו בשדה התעופה יקבלו לא רק משפחתו, כי אם גדודי תקשורת רבים, אוהדים מסורים וכל אותם אנשים שהזניחו אותו מאז האולימפיאדה. לימור לבנת תנשק אותו על הלחי ותצטלם איתו, כן, אבל לא תעצור שם: באקט מפתיע של חשיבה רציונאלית או בלבול תהומי, היא תבין את גודל הספורטאי שיש לה ביד, ותדאג שהוא לעולם, אבל לעולם לא יטוס לתחרויות על חשבונו. ראש הממשלה אולי יתקשר ויזמין אותו לאחר הצהרים חגיגי, אבל גם הוא לא יעצור שם, וידאג לציוד החדש ביותר ולצוות אימון אידיאלי – הכל על חשבון אנשים שזה התפקיד שלהם לדאוג לכסף. העיתונים ילכו מעבר לכפולה הבנאלית על העבר וראיון לקראת העתיד, ויתחילו לסקר גם את שאר התחרויות שלו – גם אלו הפחות משמעותיות, ובפלטפורמה רחבה יותר. מישהו ברדיו יגיד: "חבר'ה, לא הגזמנו קצת? הרי זה בסך הכל שיט", ואף אחד לא יסכים איתו. אף אחד גם לא ישכח את המדליה הזאת – או ההיא מהאולימפיאדה, או זו שתגיע בעוד שנה או שלוש – שבוע לאחר שהן יהיו מונחות בארון.

אוהד עירוני רמת גן שהחליט לא ללכת למשחק הראשון נגד קרית אתא יישב בבית וידליק טלוויזיה. הוא לא יצליח להסתיר את שמחתו כשערוץ הספורט ישאיר אותו מעודכן כל רגע. גם כשישדרו משחקים אחרים במקביל, הם יקפצו כל רגע למשחק של רמת גן – יעדכנו זמן, יעדכנו תוצאה, יראו הילוכים חוזרים ויסבירו מה קרה עד עכשיו. במקביל, יישב אותו אוהד עם מחשבו הנייד החדש, ויביט באתר מנהלת הליגה הנהדר. התוצאות יתעדכנו להן כל רגע. המספרים בתורי הסטטיסטיקה יזוזו כמו הרוח והאתר המוביל, זה שאמור להיות פני הכדורסל הישראלי, לא ייתקע אפילו פעם אחת בזמן לחץ. השילוב הזה – היכולת להישאר מעודכן על ידי ערוץ הספורט בטלוויזיה ומנהלת הליגה באינטרנט, וההתעסקות בעיקר במקום בכל מיני תרגילי יחצנות זולים בדמות הרבה מעודדות עם מעט בגדים, יביא חיוך רחב לפני האוהד שלנו. אם הכדורסל כאן לא משהו, הוא יסכם לעצמו, לפחות ההתייחסות אליו כן.

"חבר'ה", יגער אבי נמני בשחקניו באימון, "אנחנו לא הולכים הביתה עד שתבקיעו. משחק האימון הזה לא יכול להיגמר ב-0:0". חבורה של שחקנים בגופיות כחולות וצהובות יהיו מותשים. הם שיחקו כבר שלוש וחצי שעות. לבסוף, יבעט מאור בוזגלו מ-25 מטרים, הכדור יפגע ביבריץ' וייצא לחוץ. "בסדר", יגיד המאמן/סמל, "הכדור עבר את הקו. ראיתי. השופטים האלה. יאללה, למקלחות". השחקנים יגררו עצמם לחדרי ההלבשה. בוזגלו יגיע ראשון, יסיים ראשון, וייצא למגרש החניה ראשון, שם תחכה לו המונית לה קרא, מאחר שלמרצדס שהזמין מייבוא אישי עדיין מתקינים פלייסטיישן 3 במוסך.

הקשר ייכנס. "אתה נראה שמח, חביבי, יום טוב עבר עליך?", ישאל הנהג, ובוזגלו יגניב חיוך מתנצל. "האמת שכן", הוא יגיד, "אבא שלי טס הבוקר לספרד, להתחיל משא ומתן עם מאיורקה". נהג המונית יתרשם. "מאיורקה, אה? פשש... טוב, סחתיין. מגיע לך. אתה בכל זאת השחקן הכי טוב בארץ. תגיד, כמה הבקעת השנה?" בוזגלו יחשוב לרגע, יכוון את הפתח של המזגן אל המצח, ויענה: "שבעה גולים. מלך השערים של הקבוצה". נהג המונית יעצור בבת אחת, לא מתוך הפתעה, כי אם בשל הרמזור שהתחלף לו. "ובנבחרות הלך לך מעולה השנה, את זה אני זוכר. ומכבי, איזה מקום אתם היום?" בוזגלו יסמס ליוסי שבחון שייקח לו את הג'ל שהשאיר בחדר ההלבשה. "שישי. מקום שישי", הוא יענה. "טוב", יגיד הנהג, "השחקן הכי טוב בליגה הוביל את אחד המועדונים הכי מפוארים שלנו למקום השישי, עם שבעה שערים ועונה גדולה. אבל תגיד, אחי, למה רק מאיורקה?"

השעון יראה שלוש וחצי בבוקר, אבל חובב ה-NBA שלנו כבר מזמן על הרגליים. הוא חי לפי שעון אמריקה. בכספומט יוצאים לו דולרים ובראש הוא מחכה שהחיילים ייצאו כבר מעזה. כלומר, מעיראק. קערת גרעינים ענקים תאיים להישפך לו על רצפת הדירה, מה שכמובן יעלה את מחיר הארנונה ב-550 שקלים נוספים בחודש, אבל לו זה לא יהיה אכפת. הוא מחכה לתקופה הזאת כל העונה. פלייאוף ה-NBA זה הזמן שלו. הוא משוגע על הליגה הזאת – משוגע על הקבוצה שלו, משוגע על כדורסל ברמה הגבוהה ביותר, ושום דבר לא יעצור אותו. הוא ידליק טלוויזיה על אחד הערוצים שבין 55-58, וישכב אחורה בהנאה. זה המשחק החמישי בין פורטלנד ויוסטון, הסדרה שהכי מעניינת אותו, וכל שאותו חובב NBA יהיה מסוגל לחשוב זה על חבר שלו, שנסע לחופשה של שבוע בקפריסין ושם, הוא יספר לו, אין להם שידורים. הם נאלצים לקום באמצע הלילה, לפתוח את המחשב, ולראות כמה פיקסלים צבעוניים זזים בצורה אקראית על המסך, כשברקע קריין סיני מדבר אליהם במהירות. העיניים של חובב ה-NBA יעצמו, אבל הוא יתאמץ להשאיר אותן פקוחות. תוך פיהוק, כל שיצליח לחשוב עליו זה: תודה לאל. תודה לאל שאני גר במדינה מתוקנת.

יקום חבר הנהלת מכבי תל אביב בבוקר. יקום ויתחיל רוטינה של עוד יום: המקלחת, השיניים, הקפה. הוא יביט בשעון הרולקס וייראה שנותרו שעתיים עד אימון הבוקר. יפהק, החבר, וירים את פלאפונו מהשולחן. "כן?" יענה קול העיתונאי מהקו השני. "תשמע", יאמר לו חבר ההנהלה, "שם חדש יש לי בשבילך". שקט ישרור למשך כמה שניות, שקט אותו ימהר להפיג העיתונאי המדוקדק: "אבל למה עכשיו? לא סיכמנו על תשע בבוקר? עכשיו תשע ועשרים!" הוא ירים את קולו, וחבר ההנהלה יתקפל בכסאו, וימהר לפצות. "אני מצטער, אבל יש לי שני שמות בשבילך. הראשון... הוא גארד. לא, פורוורד. הוא גארד-פורוורד ממכללת... ממכללת ספיר. ניו ספיר. ניו מקסיקו. השם? קוראים לו... ג'וני. כן. ג'וני... ג'וני ווקר. כן, כמו הוויסקי. והשני? השני... גם. הם תאומים. כן, תאומים עם אותו שם. תכתוב: ג'וני ווקר ואחיו התאום, ג'וני ווקר, מועמדים למכבי תל אביב. גארדים-פורוורדים". יקליד העיתונאי נמרצות, יקליד ויתרצה. "אה, ושומע?" ישאל חבר ההנהלה, רגע לפני שתסתיים השיחה. "זה ביני לבינך, כן? אוף-רקורד. שלא ייצא לתקשורת. אלא אם אתה חושב שזה יעניין מישהו, ואז מי אני שאתערב לך בשיקולים המקצועיים".

nimrodofran@walla.co.il