מבחוץ תיפתח הרעה

השבוע הראשון של הפלייאוף כבר מאחורינו ואם להכליל, דומה כאילו רוב הרוב עוד פתוח. גם סדרות שאמורות היו להיות חד צדדיות נראות עכשיו שוויוניות, בעיקר במזרח, שאמור היה להיות פשוט והסתבך לנו מול העיניים. כמו תמיד, יש כמה סיפורים גדולים ותופעות ששווה לשים לב אליהן כבר בשלב הזה. סיפורים שאולי ימשיכו איתנו לסיבוב השני, ואולי יעצרו קבוצות מסוימות מלהגיע לשם.

כל שנה ישנן היעדרויות של שחקני מפתח בפלייאוף, אבל פעם בכמה שנים יש תחושה שהפציעות כמעט הורסות הכל. ב-2003 כריס וובר נפצע בסיבוב השני מול דאלאס ודירק נוביצקי נפצע בגמר המערב מול הספרס, צמד פציעות שיצר את ההרגשה ששתיים מארבע הגדולות לא קיבלו צ'אנס אמיתי.

השנה הסיפור אפילו מוגזם יותר, כאשר שלוש מחמש הקבוצות שנראו לנו במהלך העונה כקונטנדריות איבדו את אחד משלושת השחקנים הכי חשובים שלהם: בוסטון את קווין גארנט, אורלנדו את ג'אמיר נלסון וסן אנטוניו את מאנו ג'ינובילי. בנוסף, יוסטון משחקת בלי טרייסי מקגריידי (מפוקפקת ככל שתהיה התרומה שלו), יוטה כרגע בלי מהמט אוקור, ניו אורלינס בהרכב מלא רק על הנייר כי טייסון צ'אנדלר הוכשר ברגע האחרון ולא ממש מתפקד, וגם בלייקרס אנדרו ביינום עדיין לא חזר לעצמו לחלוטין.

אני לא זוכר עונה עם כל כך הרבה פציעות משמעותיות בפוסט סיזן. אנחנו במרחק פציעה של שחקן מפתח בקליבלנד או בלייקרס מלהפוך לפלייאוף חסר תחרותיות לחלוטין. אני מתפתה לכתוב שאולי כדאי שזה יקרה, כדי שראשי הליגה יתחילו לחשוב ברצינות על הקטנת עומס המשחקים בעונה הרגילה (נגיד, 65 משחקים, מקסימום שלושה בשבוע, בלי בק-טו-בק). אבל אם מישהו באמת מצפה מראשי הקבוצות להסכים להקטנת ההכנסות שלהם, ועוד בעיצומו של משבר כלכלי, הוא צריך להיות אחד משני דברים: נאיבי במיוחד, או דביל במיוחד.

לאחר 22 משחקי פלייאוף, כבר היינו עדים לשלוש פעמים בהן קבוצות לא הצליחו להגיע ל-70 נקודות. בכל הפלייאוף הקודם זה קרה שלוש פעמים. אנחנו גם לא מדברים על אותה קבוצה או אותה הגנה שעוצרת את היריבה, אלא על שלוש סדרות שונות. מצד שני, 14 פעמים במהלך 22 המשחקים האלה קבוצה קלעה 105 נקודות ומעלה. זה המון. מיאמי, למשל, קלעה 64 נקודות במשחק הראשון שלה ו-108 בשני.

יש לכך קשר להשתלטות הגארדים על הליגה. גארדים הם סקוררים הרבה פחות יציבים משחקני פנים, הרבה יותר תלויים ביום קליעה. אם וויד תופס יום קליעה רע וכל הקבוצה יחד איתו, זה נגמר ב-64 נקודות ו-4 מ-23 מבחוץ. שלושה ימים לאחר מכן הוא לבד קולע שש שלשות, דייקוואן קוק מוסיף שש משלו ומיאמי חוגגת. כנ"ל פורטלנד עם רוי. הלייקרס ויוטה יכולות לקלוע ביחד 228 נקודות במשחק השני ואז להסתפק ב-174 בשלישי.

בשנה שעברה ההתבססות על יום קליעה באה לידי ביטוי בבלו-אאוטים. קבוצה כמו ניו אורלינס הייתה יכולה לקלוע 70 ו-110 נקודות בכל יום נתון כמעט בלי קשר להגנה שמולה. גם השנה יש כמות מרשימה של בלו-אאוטים (תשעה משחקים של 15 הפרש ומעלה מתוך 22), אבל התופעה הבולטת יותר היא הפער בין הימים הטובים לרעים.

נכון לעכשיו, יש רק שני שחקני פנים בין 14 הקלעים הבולטים של הפלייאוף - דוויט הווארד וקרלוס בוזר. זה לא חדש, אבל השנה זה קיצוני מתמיד. אחרי עשר שנים בהן שמונה אליפויות התחלקו בין שני שחקני הפנים הגדולים של התקופה (טים דאנקן ושאקיל אוניל), אחרי שגם בתקופת מייקל ג'ורדן היתה הליגה מלאה בסנטרים גדולים, הגענו למצב שהתקווה הגדולה להצלת עמדת הסנטר הקלאסי היא גרג אודן. עצוב.

בעונה הרגילה היו עוד כמה שחקני פנים שניסו לתת קונטרה לקובים ולווידים, דירק נוביצקי, כריס בוש ואנטואן ג'יימיסון. בפוסט סיזן כל שחקני הפנים הדומיננטיים נותנים תפוקה חלקית עד כה: לדאנקן יש משחק אחד טוב משלושה ו-14.7 נקודות, יאו חזר לעצמו אחרי משחק ראשון גדול וכבר התייצב על 14 נקודות למשחק, לדיוויד ווסט עומד על 16.5 נקודות, והגרמני של דאלאס תורם רק 17.7.

באותו הזמן, הגארדים נותנים הצגה אחרי הצגה. דרק רוז ובן גורדון כיכבו בשני המשחקים הראשונים של שיקאגו, רייג'ון רונדו מעמיד ממוצעים הזויים לשלושה משחקים (22.7 נקודות, 10.7 ריבאונדים, 9.7 אסיסטים ו-4 חטיפות), צ'ונסי בילאפס מפרק את ניו אורלינס, ברנדון רוי הצליח לקלוע 42 נקודות מול ארטסט, באטייה ויוסטון, טוני פרקר קולע מתי שבא לו, וויד וקובי די בשלהם, אנדרה מילר עוזר לאנדרה איגודלה להדהים את אורלנדו. עד שמישהו יוכיח אחרת- ה-NBA היא ליגה של גארדים. ולברון.

איך ניתן להסביר את זה? חוקים שמקלים על שחקני חוץ ובעיקר מקשים על השומרים שלהם, בצוותא עם קצב המשחק, שבהחלט מהיר יותר כיום משהיה לפני עשור. הרבה יותר קבוצות רצות ורמת האתלטיות של שחקני החוץ מטורפת. גם חלק גדול משחקני הפנים הבולטים כיום הם אתלטים וזריזים כמו שחקני חוץ - הווארד, אמארה סטודומאייר ובקרוב גם בלייק גריפין, או שחקני חוץ לכל דבר כמו נוביצקי. הקצב האיטי של הסנטרים הגדולים של פעם פחות יעיל כיום. וכמובן, פשוט לא נוצר סנטר גדול כבר הרבה מאוד זמן. אם שאקיל היה מגיע היום לליגה הוא היה משתלט עליה למרות החוקים ולמרות הקצב. הבעיה היא, כאמור, שגרג אודן היה אמור להיות כזה, ואת תגובתו לכתבה לא היה ניתן לקבל עד רגע סגירת הגליון, כי הוא עסוק בלעשות עבירות.

אין תחושה כיפית יותר מלראות את הקבוצה שלך נבנית מלמטה, מתקדמת כל שנה ועושה קולות של איום על התואר. אבל השנה, יותר מתמיד, נראה שרוב הקבוצות פשוט לא מסוגלות לבצע את הצעד הנוסף שהופך אותן לקונטנדריות אמיתיות. ניו אורלינס על סך התפרקות פיזית, מנטלית וכלכלית. במקום להפוך לאחת הגדולות לשנים ארוכות, אני מתחיל לפחד שכריס פול ייתקע שם כמו שקווין גארנט נתקע במינסוטה. פול הפך למזוהה מדי עם העיר והפרנצ'ייז כדי לעבור, וקשה לראות איך תיבנה סביבו קבוצה ראויה נוספת בשנים הקרובות.

גם יוטה במצב דומה. לפני שנתיים היא הגיעה לגמר המערב צעירה ומבטיחה, השנה היא נראית שבעה ומיותרת. החטא הקדמון של אי ניצול המומנטום וביצוע טרייד על אנדריי קירילנקו בתחילת העונה שעברה ממשיך לרדוף גם את הקבוצה וגם את השחקן. מדובר באחד הבזבוזים הגדולים של חמש השנים האחרונות ב-NBA. בקרוב ההתפרקות והבנייה מחדש.

האם גם אורלנדו בדרך לגורל דומה? לא הייתי ממהר לקבוע. קודם כל, הסדרה שלהם רחוקה מלהיות גמורה, הם בלי שחקן הקלאץ' החשוב ביותר שלהם השנה, מה שיכול להסביר את שני ההפסדים הצמודים שלהם ואת קורטני לי, שנראה כמו מניה בטוחה בהתהוות. ועדיין, מאוד יכול להיות שהגישה הלא קונבנציונלית של סטן ואן גנדי לא מתאימה לפוסט סיזן, ושאורלנדו תתברר כפיקציה.

קשה גם להתלהב מהצעירות המבטיחות והחדשות. שיקגו היתה בדיוק באותו מעמד לפני שנתיים בסך הכל, והדור ההוא איבד רלוונטיות בקצב מפחיד. פילי תקעה את עצמה עם אלטון ברנד ותתקשה להשתפר מספיק כדי לאיים על תואר. דנבר היא קבוצה של שחקן בן 32 וחצי. הצעירה-מוכשרת-סימפטית היחידה שנותרה ועוד תיוותר היא פורטלנד, ובינינו, יש גבול כמה תקוות אפשר להפיל על מועדון אחד.