ההיית או חלמתי חלום?

הזיכרונות עדיין מהדהדים בראש, מסרבים להיעלם ולשכוך. הגוף אומנם מנסה להמשיך בשגרה, לתפקד כרגיל, אבל המחשבה נודדת שוב ושוב לאותו ערב קסום, זה שטלטל את נפשנו, שעדיין מעלה חיוך על פנינו ללא סיבה נראית לעין, שמזכיר לנו שאסור לאבד תקווה כי באמת קיים אושר טהור ואמיתי בעולם הזה. מה לעזאזל היה שם? יכול להיות שבאמת נגמר 4:4? שארשבין הבקיע רביעייה? שבניון השווה בדקה ה-93? שבאמת ראינו את תוספת הזמן המטורפת בכל הזמנים? או שמא היה זה חלום? אם כן, אנא, אל תעירו אותנו.

לפני הכל, הייתה זו מתנה עבורנו, חסידיו השוטים של המשחק, אלו שמוצאים את עצמם בוהים ללא סיבה במאות משחקים בשנה, אבל רק אחת לכמה חודשים זוכים לתגמול הולם למסירותנו ולעקשנותנו, ולתירוץ נוסף להמשיך במנהגינו המגונים. מעטות הן החוויות שניתן להעריך את איכותן ההיסטורית כבר בזמן התרחשותן ולא בדיעבד, אבל הפעם כבר במחצית החלו לזרום הטלפונים והאס-אמ-אסים, וגם השאגות מהמרפסות השכנות אישרו את שכולנו חשנו: אכן מדובר באירוע חד פעמי.

תוספת הזמן, לדוגמה, הייתה לא רק אירוע מחולל, היא למעשה ניפצה כל קונספציה שהייתה לאדם בנוגע לתפיסת הזמן. כמה אירועים כבר אפשר לדחוס בחמש דקות? הלא אנחנו מכירים תוספות זמן, הן בדרך כלל כוללות חילופים, פציעות, הרחקות ובזבוזי זמן, אך הפעם רצף האירועים היה בלתי הגיוני בעליל: זה התחיל בלחץ אדיר של ליברפול, כשכל התקפה גררה התקף לב, נמשך בשער נפלא של ארשבין, אחרי התקפה מתפרצת מהממת, כלל שער שוויון קלאסי של בניון, אהוב לבנו קר הרוח, והסתיים בלחץ מטורף של ליברפול על השער של התותחנים, בפרק זמן שאומנם אזל במהירות, אך במקביל נראה כמו נצח.

ומי זאת הקבוצה הזאת, אותה ליברפול גדולה ומסתורית? הלא רק לפני חודשיים סגנון משחקו המבוקר (והמבונקר) של רפא בניטז היה ידוע לשמצה בכל אירופה, ולפתע, כמעשה קסם, הליידי הבריטית המאופקת הפכה לנערה פרועה ולוהטת, כזו שמטריפה כל חובב של המשחק. זה התחיל ברביעייה מול ריאל מדריד, נמשך ברביעייה מדהימה באולד טראפורד, בהמשך באו הניצחונות המרשימים על אסטון וילה ועל בלקבורן, ולאחרונה היא לחלוטין ירדה מהפסים עם פעמיים 4:4 בתוך שבוע. מה לעזאזל קורה פה?

נדמה כי גם ההגנה של בניטז נסחפה אחר תחושת האופוריה שהציפה את המועדון בתקופה האחרונה, אחרת אי אפשר להסביר את יצר ההרפתקנות הבלתי נשלט של שחקני החלק האחורי, את ההפקרות הלא אופיינית ואת השגיאות המטופשות של השוער, המגנים והבלמים, את הפרץ של אותה נאיביות שכחובבי המשחק אנחנו כל כך נהנים לראות.

אך במקביל להפקרות ההגנתית חל מהפך נוסף, כיוון שאותה קבוצה שזה מכבר נתפסה כאפרורית ומוגבלת מבחינה התקפית משחילה רביעיות מול ההגנות של מנצ'סטר וריאל, של צ'לסי וארסנל, ומצליחה ליצור את ההרגשה שכל התקפה שלה יכולה להסתיים בשער, גם מול ההגנות הטובות בעולם. איך זה קרה?

אין טעם להכחיש את זה, וגם שונאיה יתקשו להתעלם מזה, אבל יש משהו קסום ברוח הליברפולית. 4:4 היא תוצאה נדירה בעולם הכדורגל, אבל ליברפול - שרק לפני שבועיים כמעט שחזרה מהשאול בסטמפורד ברידג' מול צ'לסי, וגם מול ארסנל שבה פעמיים מפיגור בהפגנת אופי ועוצמה – מוכיחה את העוצמות שעומדות מאחורי המועדון. בדיוק בימים בהם מלאו 20 שנה לאסון הילסבורו, שבמהלכם חשפה ליברפול את ההיסטוריה והמסורת של המועדון, הראו 11 השחקנים הזרים שנושאים את סמל המועדון כי הם לא רק מודעים למחויבות שמוטלת על כתפיהם, אלא שגם בהם נגעה הרוח המסתורית. ליברפול, גם כשהיא מודחת מאירופה ומאבדת את האליפות, נופלת ונכנעת רק אחרי שהקיזה את דמה שלה ושל יריביה.

כאוהדים ניטרליים של המשחק, עבורנו זהו עוול, כמעט פשע, ששתי הקבוצות תוגמלו על החגיגה הזו בנקודת ליגה אחת בלבד. לעתים נדמה כי ראוי שהניקוד על משחקי כדורגל יהיה כמו בענפי הספורט האמנותיים, שצוות של שופטים מיומנים, שיורכב מכדורגלני עבר, מאמנים ואנשי מקצוע, יישב ויתייעץ בכובד ראש בסיומו של כל משחק וידון על התגמול שמגיע לקבוצות, כמו על עונשים וקנסות לבונקריסטים וכסחנים. כמובן שאין מדובר בפתרון רציני או ריאלי, כך שליברפול תיאלץ להסתפק בתגמול הצנוע של כיבוש לבבותינו.

וכמובן, אי אפשר שלא להתפעם מיוסי שלנו, אהובנו הגדול והצנוע. מיד עם סיום המשחק נצמדו מצלמות הטלוויזיה הבריטית לשלושה כוכבי המשחק, עקבו אחר הבעת פניהם ותיעדו את חיוכיהם, והיו אלה אנדריי ארשבין, פרננדו טורס, ויוסי בניון - הגיבורים של אירוע הספורט של השנה. לא פעם אני נוטה לצפות בו בביקורתיות יתר, מצפה ממנו ליותר מהאחרים וחושש שיביך אותנו, אך בכל פעם הוא מצליח להפתיע מחדש ובאורח פלא אף מגביר את אהבתנו כלפיו. אין ספק שבימים אלה, שעריו על הזירה המכובדת ביותר בעולם הם כנראה הדבר היחיד שיכולים למזער את הנזקים התדמיתיים ששר החוץ שלנו מתעקש לייצר.