השאלה שהעסיקה את שחקני באיירן מינכן בתחילתו של מחנה האימונים של הקבוצה באלפים הבווארים לפני עונת 2005/6, הייתה מתי פליקס מגאת' יורה להם להגיע לפסגת וולברג המתנשאת לגובה של 1,722 מטרים מעל פני הים. רגלית, כמובן. הימים עברו ומזג האוויר לא אפשר את הטיפוס עד שבוקר אחד הודיע המאמן לשחקניו "לטפס על הגבעה כדי לצפות בנוף". חמישה ימים מאוחר יותר הוא סיפק להם הוראה דומה.
לא לחינם זכתה פסגת וולברג לכינוי "הר הסבל" בבאיירן מינכן. לא לחינם גם נודע מגאת' כ-Qualix, כינוי שלמעשה מהווה משחק מילים בין שמו הפרטי לבין המילה הגרמנית Quälerei שפירושה עינויים. ובקיצור פליקס מגאת הוא המענה.
בסיומה של אותה עונה שנפתחה בטיפוסים מפרכים את הרים בדרום גרמניה, הפכה באיירן מינכן לקבוצה הראשונה בהיסטוריה של הכדורגל הגרמני שזוכה בדאבל שני ברציפות. אלא שכמה שבועות לאחר מכן הגיע גם המונדיאל ואיתו שינוי תפישתי של לא מעט גרמנים את הכדורגל שלהם. פליקס מגאת' המענה, כנראה לא היה מספיק מהנה.
יממה אחרי שבאיירן מינכן ירדה לקול שריקות בוז אחרי 0:0 נגד בוכום באליאנץ ארנה בסוף ינואר 2007, הגיע מגאת' לאימון ומיד אחריו עזב רק כדי לקבל קריאה בהולה לשוב למשרדי המועדון. "הוא נסע להסתפר וחזר כדי לשמוע שחתכו לו את הראש", תיאר זאת יפה רפאל הוניגסטיין מ"גרדיאן", שהוסיף שההפתעה הגיעה רק מבחינת העיתוי, שכן בגרמניה כולם ידעו שזמנו בבאיירן קצוב.
שנתיים ועוד כמה חודשים חלפו ופליקס מגאת' שוב ניצב בפסגה, הפעם עם וולפסבורג, קבוצה שהעפילה לראשונה בתולדותיה למקום הראשון בבונדסליגה רק בספטמבר 2004. כשנותרו שישה מחזורים עד לסיום העונה הגרמנית, מקדים מגאת' את הקבוצה שזרקה אותו בבושת פנים בשלוש נקודות ואולי, רק אולי, ב-23 במאי השנה הוא יחגוג אליפות על חשבונה.
החגיגה של באיירן
פליקס מגאת', שחקן עבר גדול שהופיע למעלה מ-40 פעמים בנבחרת גרמניה ושכבש את השער היחיד בגמר גביע אירופה לאלופות לזכותה של המבורג נגד יובנטוס ב-1983, רשם הצלחות מרשימות גם כמאמן. בין 1995 ל-2000 פיתח מוניטין של המושיע האולטימטיבי אחרי שהציל את המבורג, ורדר ברמן ופרנקפורט מירידות ליגה וכשהגיע לשטוטגרט בתחילת העשור האחרון, הצעיד חבורה צעירה לצמרת הגרמנית ולליגת האלופות.
בשנים הללו נודעו הקבוצות של המאמן בעיקר בזכות הארגון והסגנון הפיזי של המשחק שלהן והסיפורים ממגרשי האימונים נגעו שוב ושוב בתרגולים המפרכים שמעבירים מגאת' וצוותו לשחקנים. "ההצלחות שלו כמאמן מעולם לא הגיעו בזכות פסיכולוגיה או טקטיקה, אלא רק באמצעות משמעת וכושר גופני", כתב העיתונאי והסופר אולי האסה ליכטנברגר, שכמו בעוד ועוד כתבות שעסקו במאמן, בחר לצטט את יאן-אגה פיורטופט הנורבגי, ששיחק תחת מגאת בפרנקפורט ואמר פעם: "אני לא יודע אם מגאת' היה מציל את הטיטאניק. מה שאני יודע זה שהניצולים היו נמצאים בכושר גופני מושלם".
אחרי שהצעיד את שטוטגרט למקום השני בסיום עונת 2002/3, הצהיר מגאת' פומבית שנמאס לו מתדמית המושיע ("שקבוצות שמחפשות מאמנים שיצילו אותן לא יתקשרו אלי") והפנייה מבאיירן מינכן לקראת עונת 2004/5 אכן שמה סוף לפרק הזה בקריירה שלו. הפתיחה כאמור הייתה נהדרת, אבל הסדקים לא איחרו להגיע, כשזכיות בתארים מקומיים לא הרשימו אף אחד.
"כשבאיירן מינכן זוכה באליפות, השחקנים שלה בדרך כלל מתאספים בעיגול האמצע וחוגגים. אחד מהם, בדרך כלל זה יהיה חסן סליחמידז'יץ' או בסטיאן שווינשטייגר, לוקח כוס בירה ושופך על שחקן אחר, אוליבר קאן פונה לקהל וזורק את הכפפות שלו ליציע ואחרי רבע שעה כולם נעלמים בחדר ההלבשה", תיאר לפני כמה שנים העיתונאי קארסטן בלאס את החגיגות המונוטוניות של קבוצה שזכתה בשש מתוך 10 אליפויות גרמניה האחרונות ובחמישה מתוך 10 הגביעים האחרונים. אחרי הזכייה בליגת האלופות ב-2001, ידע בלאס לציין, החגיגות דווקא ערכו כמה ימים. החגיגות שפליקס מגאת' סיפק לא הספיקו לקודקודיה חסרי הסבלנות של באיירן מינכן.
העינוי של המענה
הסדקים הראשונים החלו להופיע כבר במחנה האימון של באיירן בדובאי, בפגרת החורף של 2005/6. האדם שנחת במינכן עם תכניות גדולות והרבה אופטימיות, נראה לפתע כבוי. הקבוצה הייתה בדרכה לדאבל שני ברציפות, אבל מגאת' כבר הרגיש את האדמה גועשת מתחת לרגליו ולא בכדי. כעבור כחודשיים הושלכה הקבוצה מליגת האלופות אחרי תבוסה 4:1 למילאן במשחק השני ביניהן בשמינית גמר ליגת האלופות ומאותו יום חי המאמן על זמן שאול במועדון הגדול בגרמניה.
"בדובאי מגאת' בילה 10 ימים שלמים בלי לדבר עם אף אחד מהשחקנים או מההנהלה", כתב רפאל הוניגסטיין ב"גרדיאן", "מאוחר יותר, אחרי שבאיירן הודחה על ידי מילאן מליגת האלופות, היחסים הפכו לכל כך מתוחים, עד שההנהלה חשבה להחליף אותו כבר אז. בשלב הזה היה מקרה בו הוא ישב עם אולי הונס בתוך אוטו במשך שעה, לא אמר מילה ואז פתאום שלף: 'אם אתם רוצים לפטר אותי רק תגידו'".
חלק מהשינוי התפישתי בבאיירן מינכן הגיע בעקבות מונדיאל 2006, קצת אחרי שמגאת' נשאר בקבוצה רק בזכות עוד זכיות באליפות ובגביע. האימפריה הבווארית תמיד הייתה "פ.צ הוליווד", הקבוצה הנוצצת של גרמניה שריכזה אליה כוכבים וכוכבנים, אבל בעקבות הכדורגל הסקסי ונטול הדאגות שהציגה הנבחרת הלאומית ושסחפה אחריה מדינה שלמה, ראשי המועדון, שבמקרה או שלא גם מושכים בכמה חוטים ברמה הלאומית בכדורגל הגרמני, רצו לצפות בסרט דומה בבוואריה. "המענה" לא נכנס למשוואה הזו.
מגאת' אמנם הביא תוצאות בליגה, אבל הדרך שלו החלה להיחשב למיושנת לעומת רצונות הרענון של שלישיית בקנבאואר-רומיניגה-הונס, שדווקא לא ידעה איך לאכול את העובדה שהוא שימש כמנג'ר לכל דבר, ככזה שרצה להיות מעורב בכל הנושאים המקצועיים במועדון ולא רק בהעברת האימונים וניהול המשחקים.
לאט לאט החלו לעלות טענות על כך שמגאת' לא לובש את גלימת הפסיכולוג או החבר כפי שנהג הדור החדש של המאמנים הצעירים, שהוא לא מדבר מספיק עם שחקניו ושהוא לא מודרני דיו בעבודה המנטלית שלו עם הקבוצה. בנוסף נטען ששיטת המשחק שמספיקה לזכייה בתארים מקומיים, לא טובה מספיק בשביל שלבי ההכרעה בליגת האלופות. הוא לא מפסיק גמיש, טענו המבקרים. חצי עונה ראשונה מגומגת ב-2006/7 הורידה את הגיליוטינה, אבל מעז יצא מתוק וגם מגאת' וגם וולפסבורג יודעים זאת היטב.
ההבנה של מאזן הכוחות?
מה שלא היה טוב דיו עבור באיירן, בהחלט מספיק בשביל וולפסבורג. בזמן שהבווארים עדיין נאבקים על האליפות למרות סגל עדיף וכבר הודחו מליגת האלופות בשלב ברבע הגמר, מגאת' בנה בסקסוניה התחתונה קבוצה צנועה שלפחות בינתיים מראה לכולן, כולל באיירן, את הגב.
עם גראפיט (1.89 מטר) ואדין דזקו (1.92 מטר) שמרכיבים חוד פיזי ועוצמתי, עם גרמנים כמעט אלמוניים עד לאחרונה כמו סשה ריטר וכריסטיאן גנטנר ועם קישור עיקש בראשות זבזדאן מיסימוביץ' וז'וסואה, מגאת' בנה קבוצה בצלמו. גם אם השחקנים של וולפסבורג לא טיפסו על הר וולברג בקיץ האחרון, הם הגיעו הכי רעננים ובכושר הטוב ביותר לחצי השני של העונה ומאז פגרת החורף הזאבים השיגו 12 ניצחונות מ-13 המשחקים שלהם וטיפסו בסערה למקום הראשון בליגה וכנראה להשתתפות היסטורית בליגת האלופות בשנה הבאה.
ובינתיים בבאיירן מינכן מתברר שגם יורגן קלינסמן, סוג של אנטיתזה מודרנית ונוצצת לאפרוריות של פליקס המענה, הוא עדיין לא התשובה המספקת לרצונות של הקודקודים. מאזן הכוחות באירופה השתנה לעומת לפני עשור וכמו שמגאת' הודח מליגת האלופות על ידי צ'לסי ומילאן, לקלינסמן זה קרה נגד ברצלונה. אולי בקנבאואר ורומיניגה היו צריכים לקרוא את מפת מפעל הקבוצות היוקרתי בעולם עוד כשמגאת' אימן את באיירן, כנראה שהם עדיין אפילו לא פתחו אותה בניסיון להבין.
אבל מה איכפת לפליקס המענה? באיירן היא כבר היסטוריה רחוקה מבחינתו והיום הראש בוולפסבורג. השחקנים שלו אולי עוברים אימונים מפרכים וכנראה שהוא עדיין לא מרבה לשוחח איתם ולהפליג בהרצאות פסיכולוגיות, אבל הקבוצה הקטנה מפתיעה היום את כולם.
אז אל תאמינו למגאת', שעד לאחרונה הצהיר שוב ושוב ש"אנחנו לא מועמדים לאליפות, המטרה היא לסיים באחד מחמשת המקומות הראשונים". הוא מסוגל להרבה יותר וכנראה שהיום גם בבאיירן מינכן מבינים את זה, במיוחד אחרי העינוי שהוא העביר אותם לפני מספר שבועות, שהסתיים ב-1:5 ענק של המאמן על מי שפיטר אותו בבושת פנים. הנקמה באותו יום הוגשה רותחת.
