איך אומרים דרק רוז בשוויצרית?

אתם מכירים אותו. כמעט לכל אוהד NBA יש חבר כזה. במהלך העונה הסדירה הוא עוקב, מתעניין ובקיא בכל הסיפורים וההתרחשויות בליגה: שאנון בראון עבר בטרייד? ספידי קלקסטון לא איבד כדור? צ'אקי הייז עיקם זרת?! הוא יהיה הראשון לעדכן, תוך הוספת פרטים פיקנטים שלא תמצאו באף אתר ספורט המכבד את עצמו ("הידעת שזו אותה הזרת בה ננשך על-ידי אוגר בגיל 7?"). והנה מגיע הפלייאוף – הדבר האמיתי, כפי שכל זב חותם יודע לדקלם, והמשפט היחיד שיש לו להגיד לכם ביום למחרת ההצגה של רוז בבוסטון הוא - "אה, זה כבר התחיל?".

כן, זהו האוהד הנייטרלי – אוהד שקבוצתו לא הגיעה לפלייאוף ומאותו רגע העניין שלו ב-NBA יורד לשפל שרק ערוצי הספורט בארץ יכולים להגיע אליו. בדרך כלל אנו עוזבים את האוהד הנייטרלי לנפשו יחד עם שידורי הליגה הלאומית ופולו הסוסים שלו, אך השנה החלטנו לעשות מעשה ולהקדיש לו כתבה שלמה שתנסה לשכנעו לצפות במשחקי הפוסט סיזן. אז למה כדאי לראות את הפלייאוף השנה?

הממבה והמלך. הדו-קרב האולטימטיבי והצפוי להחריד בצהרי גמר פלייאוף 2009. כמו שני אקדחונים במערבון קלאסי יעמדו קובי ולברון זה מול זה ויצליבו מבטים. ולמה זה מעניין כל כך? ובכן, גבירותי ורבותי, אלה הם שני הסופרסטארים הגדולים של המשחק, בשיא הקריירה, אחרי עונה אישית נהדרת בה הובילו את קבוצותיהם לראשות הקונפרנסים ולמאזן של 65 נצחונות פלוס. שניהם מוקפים בצוותים מעולים ולשניהם דחף על-אנושי לרשת כבר את ההוא שאסור להזכיר את שמו (ושלגמרי במקרה למלך יש את אותו מספר החולצה כמו שלו), זה שזכה באליפות הראשונה בגיל 28 - אחרי שש עונות שחונות. למספר 24 (שזה כמו מספר החולצה של ההוא שאסור להזכיר את שמו ועוד אחד) יש כבר שלוש אליפויות, אבל בכולן היה לידו סנטר דומיננטי עם כינוי של פילוסוף יווני, שחטף לו את תארי ה-MVP של סדרות הגמר.

בקיצור, אם עוד לא השתכנעתם ואתם עמוק באבל מאז שמילווקי שלכם התחילה לשלוח גלויות מהחופשה בקאריבים במקום לשחק כדורסל, מדובר בשני הנסיכים של הליגה הטובה בעולם, שני היורשים של אלוהי הכדורסל שככל הנראה ילכו ראש בראש בגמר הפלייאוף השנה. הגמר שהולך לשבור את כל אחוזי הצפייה בעשור הנוכחי, ולהיזכר כאחד הגדולים אי-פעם. רוצים להרגיש מיוחדים? לא בא לכם על גמר קוברון? סבבה. אתם אלה שיצטרכו לספר לנכדים איך פיספסתם את המג'יק-בירד של שנות האלפיים ובחרתם לצפות באליפות בתי הספר לשחייה צורנית במקום.

דלונטה ווסט, הגארד המצוין של הקאבס, הבטיח לא לגזוז את מחלפותיו עד הרגע המאושר בו ינחת גביע האליפות באוהיו. כריס אנדרסון יוסיף 9 קעקועים חדשים על כל סיבוב פלייאוף שהדנבר שלו תעבור. סיפוריהם של שחקני המשנה בפוסט סיזן מעניינים לא פחות מאלו של הכוכבים הגדולים - וכך גם השפעתם על תוצאות המשחקים. השנה, כמו בכל שנה, ישנם לא מעט רול פליירס שכדאי לשים עליהם עין וחלקם אף החלו לממש.

ארון ברוקס המוכשר נתן הצגה במשחק הפלייאוף הראשון שלו כרכז פותח עם 27 נק' ו-7 אס' בנצחון המוחץ של הטילים על הבלייזרס. ג'יי-ג'יי בראה הקשה על טוני פארקר בדקות הסיום של המשחק הראשון נגד הספרס וטרבור אריזה הראה לכולם איך עושה אקס-פאקטור. מגמה זו רק הולכת להתחזק ככל שהפלייאוף יצבור תאוצה והליפה של דלונטה תלך ותתפח. אתם באמת רוצים לפספס את הולדתם של רוברט הורי וג'יימס פוזי החדשים?

שחקנים, מאמנים ואפילו כמה מבכירי הפרשנים של רשתות השידור האמריקאיות החלו לצנן את בקבוקי השמפניה. דור שלם של שחקני NBA, שגדל על הברכיות לאשכים של ברוס בואן ותרגילי האיפון של רוברט הורי הולך לפתוח בחגיגות במידה ואימפריית הרשע מטקסס תיפול. ככה זה כשמדובר בקבוצה המוערכת והשנואה בליגה. סן-אנטוניו, לראשונה בעידן דאנקן-ג'ינובילי-פארקר, עלולה לעוף כבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף. זה אולי נשמע כמו עוד הצהרה מפוצצת של פרשן טירון שטרם קרע זוג מקלדות בחייו, אך בתום שני המשחקים הראשונים בסדרה נגד המאבריקס התסריט הנ"ל בהחלט נראה אפשרי.

על מנת שהוא יתממש, צריכים לקרות שני דברים: דירק נוביצקי חייב להיזכר שהוא סופרסטאר, והגנת דאלאס חייבת לעשות משהו עם החדירות האלה של טוני פארקר. סביר להניח שבאמריקן איירליינס סנטר אחוזי הקליעה של הגרמני ישתפרו (כרגע מאזנו בסדרה עומד על 10 מ-29 עלובים מהשדה ו-0 עגול בכל ששת ניסיונותיו מחוץ לקשת). לדבר השני דאג אריק דמפיר, הסנטר המגודל של המאבס, שבתום המשחק השני בין הקבוצות שיחרר הצהרה כי יעשה פאול קשה על הצרפתי הזריז כבר בחדירתו הראשונה לצבע. משיוויון הנפש בו התקבלה הצהרה זו ברחבי הליגה ניתן להסיק שכולם רק מחכים לרגע בו יכסח דמפיר לפארקר את הצורה. ספק אם מישהו ייפול מהכסא כשג'ייסון קיד יביא ראסיה עסיסית לפניו של רוג'ר מייסון, וריק קרלייל יצטייד בשני שומרי סף מגודלים כדי להחטיף לפופ במחצית. שיטת ה-"הכה אותם אם אינך יכול לנצח אותם" יכולה לעבוד נגד הספרס השנה, ואת זה אף אוהד נייטרלי לא ירצה לפספס. יאללה מכות!

מנגינת ה"בייבי בולס חוזרים" – הלהיט הגדול של פלייאוף 2007 - חוזרת השנה בענק. מחפשים סיבה טובה לצפות במשחקים? תעיפו מבט בחבורה האתלטית, המוכשרת והשמחה של שיקגו בהנהגת הרוקי הכל-יכול, שמצטייר בינתיים כהכלאה מוצלחת במיוחד בין כריס פול לנינט. הוא מופנם, חסר אגו ויודע להעלות הילוך כשזה חשוב באמת. במשחק הראשון נגד הסלטיקס נתן דרק רוז תצוגת תכלית של ווינריות ומנהיגות עם מסירות חכמות, חדירות אקרובטיות ואינספור מהלכי מומנטום. את 36 הנקודות ו-11 אסיסטיו עשה הפנומן במאצ'-אפ ישיר מול רייג'ון רונדו, הנחשב בעיני רבים לרכז ההגנתי הטוב במשחק, תוך שהוא שובר כל שיא אפשרי להופעת הבכורה של רוקי בפוסט סיזן.

אך לא על רוז לבדו קם הקאמבק של השוורים. צמד גבוהי שיקגו – טיירוס טומאס וג'ואקים נואה, ניצל היטב את היעדרותו של גארנט להובלה בריבאונד ושליטה בצבע, והכישרון האינסופי של תינוקות דל-נגרו העפיל בסופו של דבר על בחירת הזריקות הבעייתית והטעויות בסיום. בגיים השני היה זה תורו של בן גודרון להתפוצץ עם משחק שיא של 42 נק' ו-6 שלשות. המשחק הוכרע בסופו של דבר לטובת אלופה, אך אם אחרי טריפל דאבל מדהים של רונדו, משחק שיא של ריי אלן ומשחק התקפי מצוין של שני הגבוהים הפותחים חוטפים הירוקים 115 נקודות ומנצחים על חודה של שלשה שתי שניות לסיום – עתידם של הבולס בסדרה נראה ורוד. תוסיפו לזה דילול נוסף בקו הקידמי של הסלטיקס בעקבות הפציעה של ליאון פו ותקבלו סיכוי ריאלי לשיחזורה של סנסציית הפלייאוף מלפני שנתיים, בה העיפו השוורים הצעירים את מיאמי היט - האלופה היוצאת דאז. 2007, כבר אמרנו?

הפתעות מרעישות, נפילות כואבות וקאמבקים שובי לב. פלייאוף הוא הבמה האולטימטיבית לסיפורים מרגשים מהסוג האהוב על יוסי סיאס, ולתמונות שנחרתות בזיכרון יותר מכל נתון סטטיסטי. הדמעות של דיקמבה מוטמבו אחרי שדנבר שלו העיפה את סיאטל הגדולה מהמקום השמיני בפלייאוף 94; המבט בעיניו של ג'ייסון קיד אחרי ההפסד לסלטיקס בקאמבק ההירואי של פירס ו-ווקר במשחק הרביעי מול הנטס בפלייאוף 2002; הנקמה המתוקה של דון נלסון אחרי שהעניש את האקסית המיתולוגית בפלייאוף 2007 עם קבוצת גאנרים חסרי מצפון ורכז שמנמן אחד. זו הסיבה האמיתית שאנחנו מוכנים להקריב שעות שינה יקרות עבור הצפייה ב-10 גויים גבוהים רודפים אחרי כדור.

ולא לדאוג, גם השנה ייחרתו תמונות בלתי נשכחות בזיכרונם הקולקטיבי של חובבי ה-NBA. האם תהיה זו תמונתו של קובי בריאנט עושה חיקוי מושלם לג'ורדן תוך שהוא מתבודד עם גביע האליפות באקט סימבולי של הנצחת הרגע? רק הוא ודמעות האושר? האם תהיה זו תמונתו של הסופרמן מטביע מהחצי כחלק מחגיגות ההעפלה לסיבוב שני? או שמא יהיה זה המלך המשיח עצמו שייכנס לפנתיאון עם תמונה מחחמת הלב של החיבוק הקבוצתי, כאשר הבעת האושר שעל פניו מתחלפת לאיטה בתדהמה שעה שהוא מבחין במשפחה בת 4 נפשות המתגוררת בליפה של דלונטה ווסט? רק מי שיבחר לצפות בפלייאוף יידע את התשובה. אובייקטיביות? נייטראליות? אלה סתם מילים לועזיות; ב-NBA יש גם כדורסל.